שתי עמדות נפוצות בנושא עולם ההוצאה לאור הושמעו להפליא בשנת 2012. הראשונה הייתה שהמילה המודפסת מתה. השנייה הייתה שצעירים היו ככל הנראה גורם תורם למותם הבלתי נמנע של הדפוס. אחרי הכל, איך יכול הקריאה להתחרות במשחקי וידאו, רשתות חברתיות מקוונות ועוד המון הסחות דעת טכנולוגיות אחרות? אמונות כאלה נבעו בעידן "BP (לפני פוטר)." בשנת 1997, השנה בה הופיע הרומן הראשון של ג'יי קיי רולינג על הארי פוטר על המדפים, היו כ -3,000 ספרים שיצאו לקהל הצעיר והבוגר. בשנת 2009 מספר זה עלה ל 30,000. בדיה שנכתבה לילדים ומבוגרים צעירים ייצגה את פלח השוק הצומח ביותר בסחר הספרים, ובני נוער היו ללא ספק הדמוגרפיה המבוקשת ביותר בענף. במחצית הראשונה של 2012,מכירות הספרים בקטגוריית ילדים וצעירים-בוגרים זינקו ביותר מ- 40% לעומת השנה הקודמת. מכירות של ספרים אלקטרוניים צעירים למבוגרים זינקו 250% מדהים באותה תקופה, אך מכירות כריכה קשה מסורתית עדיין ייצגו את עיקר ההכנסות בסוגה. אכן, סקר קרן משפחת קייזר משנת 2010 שעסק בהרגלי תקשורת בקרב ילדים ובני נוער אמריקאים הראה כי בני 8 עד 18 בילו פחות זמן עם מדיה מודפסת בכללותם, אך יותר זמן לקרוא ספרים מודפסים. כמובן שהמשיכה האמיתית של הז'אנר למבוגרים צעירים - הן עבור סופרים והן של מוציאים לאור - הייתה שהמבוגרים הצעירים היו רחוקים מהאנשים היחידים שקראו ספרים צעירים-בוגרים.אך מכירות כריכה קשה מסורתית עדיין ייצגו את עיקר ההכנסה הכוללת בז'אנר. אכן, סקר קרן משפחת קייזר משנת 2010 שעסק בהרגלי תקשורת בקרב ילדים ובני נוער אמריקאים הראה כי בני 8 עד 18 בילו פחות זמן עם מדיה מודפסת בכללותם, אך יותר זמן לקרוא ספרים מודפסים. כמובן שהמשיכה האמיתית של הז'אנר למבוגרים צעירים - הן עבור סופרים והן של מוציאים לאור - הייתה שהמבוגרים הצעירים היו רחוקים מהאנשים היחידים שקראו ספרים צעירים-בוגרים.אך מכירות כריכה קשה מסורתית עדיין ייצגו את עיקר ההכנסה הכוללת בז'אנר. אכן, סקר קרן משפחת קייזר משנת 2010 שעסק בהרגלי תקשורת בקרב ילדים ובני נוער אמריקאים הראה כי בני 8 עד 18 בילו פחות זמן עם מדיה מודפסת בכללותם, אך יותר זמן לקרוא ספרים מודפסים. כמובן שהמשיכה האמיתית של הז'אנר למבוגרים צעירים - הן עבור סופרים והן של מוציאים לאור - הייתה שהמבוגרים הצעירים היו רחוקים מהאנשים היחידים שקראו ספרים צעירים-בוגרים.הערעור האמיתי של ז'אנר הצעירים-למבוגרים - הן עבור סופרים והן של מוציאים לאור - היה בכך שהמבוגרים הצעירים היו רחוקים מהאנשים היחידים שקראו ספרים לבוגרים-צעירים.הערעור האמיתי של ז'אנר הצעירים-למבוגרים - הן עבור סופרים והן של מוציאים לאור - היה בכך שהמבוגרים הצעירים היו רחוקים מהאנשים היחידים שקראו ספרים לבוגרים-צעירים.
בתחום הבדיון הצעיר-בוגר, טרילוגיית משחקי הרעב הנמכרים ביותר של סוזן קולינס היוותה ניכרת מהסנסציה האחרונה של "טווין", סדרת הדמדומים של סטיבן מאייר. הבדל ברור אחד הוא צעד; משולש האהבה העל גיבורי של מאייר הכולל גיבור דמות בלתי-אהוב ברובו, זאב-זאב, וערפד "בחור טוב", מטריד מאוד, צורך יותר מ -2,400 עמודים. הטרילוגיה של קולינס מכסה קרקע רבה יותר - היא בעצם מתעדת מרד שצומח בהיקפו של כל ספר - מבלי להצליח לחרוג מאורכי העמודים המשולבים של מלחמה ושלום ואנה קרנינה. בתוך הידיעה הצעירה-בוגרת, טרילוגיית משחקי הרעב קרובה מעט יותר לסדרת הארי פוטר, למעט יוצא מן הכלל: האיום האישי והספציפי של מכשף אימתני, שמטרתו העיקרית היא השמדת הדמות הכותרת,הוחלפה בממשלה רחוקה ובלתי ניתנת לטיפול, שאת יחסיה עם אזרחיה אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כהזנחה מרושעת.
Are Collins’s books breaking any new ground? The brutality that humans visit upon one another is not an uncommon theme in fiction for young adults, or even children’s literature. The fairy tales of the Brothers Grimm—whose first edition saw its 200th anniversary in 2012— feature an impressive body count, and Mark Twain’s Adventures of Huckleberry Finn deals with both child abuse and the evils of slavery. Judy Blume’s Tiger Eyes explores the grieving process through the eyes of a teenager after her father is murdered in a convenience store robbery. The Hunger Games (2008) treats the death of a father too, but it does so as an almost matter-of-fact event. That distinction has Collins treading on relatively unbroken ground: welcome to the world of dystopian young-adult fiction.
Tales of dystopian societies have long been a standard in science fiction. Famous examples include George Orwell’s Nineteen Eighty-four and Aldous Huxley’s Brave New World. A different twist on the dystopian genre was explored in Ray Bradbury’s Fahrenheit 451, Margaret Atwood’s The Handmaid’s Tale, and Andy and Larry (now Lana) Wachowski’s The Matrix. While the stories of Huxley and Orwell could be characterized as possessing a certain tragic “Britishness” regarding perseverance and the ultimate resignation of one to one’s fate, the latter tales might be seen as “American” stories of rebellion that are, to varying degrees, successful. (Atwood is proudly Canadian, but her novel is set in Gilead, a totalitarian, theocratic version of the United States.)
Within this schema the works of Terry Gilliam and Alan Moore could be understood to exhibit a blend of Anglo-American characteristics, alternately observing that one could escape the grip of totalitarianism by descending into madness (Brazil) or forging a revolution that was equal parts violence and theatricality (V for Vendetta) or suggesting that the powers that be, be they a cabal of scientists (12 Monkeys) or the world’s smartest man (Watchmen), will forever remain one step ahead of even the most resourceful protagonists. The Hunger Games, for its part, falls squarely in the “American” model of dystopian fiction.
Although The Hunger Games is by far the most successful dystopian young-adult novel thus far, the genre has undergone something of a boom in the past 10 years. The Uglies series by Scott Westerfeld takes place in a world of created perfection, where teens undergo forced cosmetic surgery to ensure that all citizens possess a uniform beauty. Michael Grant’s Gone series poses a Lord of the Flies scenario on a larger scale, with everyone aged 15 years and older suddenly vanishing. Susan Beth Pfeffer’s Last Survivors series is set in a world of earthquakes and rising tides after a meteor strike shifts the orbit of the Moon. Lois Lowry’s The Giver (1993), one of the earliest works to appear in the dystopian young-adult category, presents a world where free will has been virtually extinguished, and a single member of the community is selected to retain the memories of a time when humans experienced emotion. Lauren Oliver’s Delirium series covered similar ground, taking place in a world in which love is treated as a disease (known as deliria in the books) and young people are subjected to a government-imposed cure at age 18.
In each of these examples, one can find resonance with the everyday teen experience—teens ask YouTube posters to weigh in on their attractiveness; they yearn for independence but chafe against the responsibility that comes with it; the dramas of daily life can feel like the shifting of continents. The emotional roller coaster of teen romance can make the participants feel as if the world is conspiring against them (or, as in Oliver’s Delirium books, against love itself). It is not surprising, then, that a novel about teens engaged in gladiatorial combat would strike a chord with young and old.
Although Collins has stated that she did not intend for the book to depict a deadlier version of the bullying and social games that play themselves out in schools on a daily basis, the parallels are hard to ignore. Pack tactics, class conflicts, the strong preying on the weak, a system that stresses conformity, the knowledge that appearance can trump substance—The Hunger Games presents these as a dark future, but many teens see this as their present. The moody, sometimes abrasive, protagonist of The Hunger Games, Katniss Everdeen, rebels against these rules and in doing so establishes herself as both an agent of wish fulfillment for many teens and an enduring heroine in the genre of dystopian fiction.
