הרנן קורטס הכובש הספרדי

הרנן קורטס, במלואו הרנאן קורטס, מרקיז דל ואלה דה אוקאצ'ה, המכונה גם הרננדו קורטס או פרננדו קורטס, קורטס איגם גם את קורטז, יליד 1485, מדילין, ליד מרידה, אקסטראמדורה, קסטיליה [ספרד] - נפטר ב -2 בדצמבר 1547, קסטיליה דה לה קוסטה, ליד סביליה), הכובש הספרדי שהפיל את האימפריה האצטקית (1519–21) וזכה במקסיקו על כתר ספרד.

קורטס היה בנם של מרטין קורטס דה מונרוי ושל דונה קטלינה פיזארו אלטמרינו - שמות שושלת עתיקה. "היה להם מעט מאוד עושר, אבל הרבה כבוד," לדברי מזכירתו של קורטס, פרנסיסקו לופס דה גומארה, המספר כיצד בגיל 14 נשלח הרנאן הצעיר ללמוד בסלמנקה, שבמרכז ספרד, מכיוון שהוא היה מאוד אינטליגנטי וחכם בכל מה שהוא עשה. " גומארה המשיך לתאר אותו כחסר רחמים, שובבנים, שובבים ומריבים, "מקור לצרות להוריו." אין ספק שהוא "ניתן הרבה לנשים", מתוסכל מהחיים המחוזיים, ונרגש מסיפורי הודו שקולומבוס גילה זה עתה. הוא יצא לנמל החוף המזרחי של ולנסיה ברעיון לשרת במלחמות האיטלקיות, אך במקום זאת "שוטט בחיבוק ידיים במשך כמעט שנה." ברור שהנמלים הדרומיים של ספרד, עם ספינות שהגיעו במלוא העושר והצבע של הודו, הוכיח משיכה גדולה יותר. סוף סוף הפליג לאי היספניולה (כיום סנטו דומינגו) בשנת 1504.

שנים בהיספניולה וקובה

בהיספניולה הפך לחקלאי ונוטריון למועצת עירייה; בשש השנים הראשונות בערך, נראה שהוא הסתפק בביסוס עמדתו. הוא חלה בעגבת, וכתוצאה מכך החמיץ את המשלחות הלא-גורלות של דייגו דה ניקוזה ואלונסו דה אוג'דה, שהפליגו ליבשת דרום אמריקה בשנת 1509. עד 1511 התאושש, והוא הפליג עם דייגו וולקז לכבוש את קובה. שם מונה ולזקז למושל, ופקיד Cortés לגזבר. קורטס קיבל חלקה מחדש (מתנת אדמות ועבדים הודים) והבית הראשון בבירה החדשה סנטיאגו. כעת הוא היה בעמדת כוח כלשהו והאיש אליו גורמים מתנגדים במושבה החלו לפנות למנהיגות.

קורטס נבחר פעמיים ל"אלקאלדה "(" ראש העיר ") של העיר סנטיאגו והיה אדם ש"כל מה שהוא עשה, בנוכחותו, נושא, שיחה, אופן אכילה והתלבשות, סימן להיות אדון גדול." לכן קורטס פנה ולשקז כאשר לאחר הידיעה על התקדמות מאמציו של חואן דה גריבלבה להקים מושבה ביבשת, הוחלט לשלוח לו עזרה. הסכם שמינה את מנכ"ל קורטס למסע משלחת חדש נחתם באוקטובר 1518. ניסיון ההתנפחות והפכפכה של הפוליטיקה העולמית החדשה יעץ לקורטס להתקדם במהירות, לפני שוואלצ'קס שינה את דעתו. תחושת הדרמטיות שלו, הניסיון הארוך שלו כמנהל, הידע שנצבר מכל כך הרבה משלחות כושלות, מעל לכל יכולתו כנואם אסף אליו שש אוניות ו -300 איש, והכל תוך פחות מחודש. תגובתו של ולסקז הייתה צפויה; קנאתו עוררה, הוא החליט להניח את הנהגת המשלחת בידיים אחרות. עם זאת, קורטס הניח בחיפזון לים כדי לגדל עוד אנשים ואוניות בנמלים קובניים אחרים.

המשלחת למקסיקו

כשקורטס הפליג סוף סוף לחופי יוקאטן ב- 18 בפברואר 1519, היו לו 11 אוניות, 508 חיילים, כמאה מלחים, והכי חשוב - 16 סוסים. במרץ 1519 הוא נחת בטאבסקו, שם שהה תקופה כדי להשיג מודיעין מההודים המקומיים. הוא זכה בהן וקיבל מתנות מהן 20 נשים, אחת מהן, מרינה ("מלינצ'ה"), הפכה לפילגשו והמתורגמנית שלו וילדה לו בן, מרטין. קורטס הפליג למקום אחר בחוף הדרום-מזרחי של מקסיקו והקים את ורקרוז, בעיקר כדי שהוא עצמו בחר לקפטן הכללי ולצדק הראשי על ידי חייליו כאזרחים, ובכך התנער מסמכותו של ולקסז. ביבשת קורטס עשה את מה שאף מנהיג משלחת אחר לא עשה: הוא מימש והצעיר את צבאו, ריתך אותו לכוח מגובש. אולם הביטוי האולטימטיבי לנחישותו להתמודד עם חוסר התנהלות התרחש כאשר שקע את ספינותיו. על ידי אותה פעולה יחידה הוא ביצע את עצמו ואת כל כוחו להישרדות בכיבוש.

לאחר מכן יצא קורטס לעבר הפנים המקסיקני, תוך הסתמכות לפעמים על כוח, לפעמים על חיבה כלפי העמים ההודים המקומיים, אך תמיד הקפיד לשמור על סכסוך עימם עד למינימום קפדני. המפתח לכיבושיו הבאים של קורטס טמון במשבר הפוליטי בתוך האימפריה האצטקית; האצטקים התמרמרו במרירות על ידי רבים מהאנשים הנושאים שנאלצו לחלוק להם כבוד. היכולת של קורטס כמנהיג איננה ניכרת בשום מקום יותר מאשר בתפיסתו המהירה של המצב - אחיזה שבסופו של דבר הייתה להעניק לו יותר מ -200,000 בעלי ברית הודים. אומה טלקסקלה, למשל, שהייתה במצב של מלחמה כרונית עם מונטזומה השנייה, שליט האימפריה האצטקית של מקסיקו, התנגדה בתחילה מקורטס אך הפכה לבעלת בריתו הנאמנה ביותר. דוחה את כל האיומים והבולשות של מונטזומה בכדי להרחיק אותו מטנוכטיטלן או מקסיקו, הבירה (שנבנתה מחדש כמקסיקו סיטי אחרי 1521), נכנס קורטס לעיר ב- 8 בנובמבר 1519, עם כוחו הספרדי הקטן ורק אלף טקסקסלטקים. בהתאם למנהגים הדיפלומטיים של מקסיקו, מונטזומה קיבלה אותו בכבוד גדול. עד מהרה החליט קורטס לתפוס את מונטזומה על מנת להחזיק את המדינה דרך המלך שלה ולהשיג לא רק את כיבושה הפוליטי אלא את התנצרותה הדתית.

הפוליטיקה הספרדית והקנאה היו אמורים להרגיע את קורטס לאורך הקריירה המטאורית שלו. עד מהרה שמע קורטס על בואו של כוח ספרדי מקובה, בהנהגתו של פנפילו נארוואז, כדי לשלול את קורטס מפיקודו בכל פעם (אמצע 1520) כאשר הוא החזיק את בירת האצטקים של טנוכטיטלן כמעט ולא יותר מכוח אישיותו.. כשהוא משאיר חיל מצב בטנוכטטלאן של 80 ספרדים וכמה מאות טלקסלטקים בפיקודו של רב החובל הפזיז ביותר שלו, פדרו דה אלוואראדו, צעד קורטס נגד נארוואז, הביס אותו וגייס את צבאו לכוחותיו שלו. כשחזר, הוא מצא את חיל המצב הספרדי ב Tenochtitlán שנצרה על ידי האצטקים לאחר שאלברדו טבח רבים בצמרת האצטקים המובילים במהלך פסטיבל. לחוץ קשה וחסר אוכל, החליט קורטס לעזוב את העיר בלילה. נסיגת הספרדים מהבירה בוצעה, אך עם אובדן כבד בחייהם ואת מרבית האוצר שהם צברו. לאחר שישה ימי נסיגה ניצח קורטס בקרב אוטומבה על האצטקים שנשלחו במרדף (7 ביולי 1520).

בסופו של דבר הצטרף קורטס לבנות בריתו הטלאקסקלאנית וארגן מחדש את כוחותיו לפני שצעד שוב אל Tenochtitlán בדצמבר 1520. לאחר שהכניע את השטחים הסמוכים, הוא הטיל מצור על העיר עצמה, וכבש אותה רחוב אחר רחוב עד להשלמת לכידתה ב- 13 באוגוסט 1521. ניצחון זה סימן את נפילת האימפריה האצטקית. קורטס הפך לשליט המוחלט בשטח ענק המשתרע מהים הקריבי לאוקיאנוס השקט.

בינתיים, וואלצ'קס הפעיל התקפה פוליטית מזויפת על קורטס בספרד באמצעות הבישוף חואן רודריגז דה פונצ'ה ומועצת הודו. בהיותו מודע לחלוטין לפגיעות של כובש מצליח שתחום פעילותו היה 5,000 מיילים (8,000 ק"מ) ממרכז הכוח הפוליטי, התמודד קורטס עם משלוחים ארוכים ומפורטים - חמישה מכתבים מדהימים למלך ספרד צ'ארלס החמישי. קבלתו על ידי האינדיאנים ואפילו הפופולריות שלו כשליטר יחסית שפיר הייתה כזו שהוא יכול היה לבסס את מקסיקו כממלכה עצמאית. אכן, מזה חשש מועצת הודו. אולם חינוךו בעולם פיאודלי בו המלך פיקד על אמונים מוחלטים היה נגדה.