בית המשפט הבינלאומי לצדק

בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), צרפתית Cour Internationale de המשפטים, שֵׁם לְוַאִי משפט העולם, האורגן השיפוטי הראשי של האו"ם. הרעיון להקמת בית משפט בינלאומי לבוררות סכסוכים בינלאומיים עלה לראשונה במהלך הוועידות השונות שהפיקו את ועידות האג בסוף המאה ה -19 ובתחילת המאה העשרים. הגוף שהוקם לאחר מכן, בית הדין הקבוע לבוררות, היה מבשרו של בית הדין הקבוע לצדק בינלאומי (PCIJ), שהוקם על ידי חבר הלאומים. בשנים 1921 - 1939 פרסם ה- PCIJ יותר מ -30 החלטות ונמסר כמעט כמו חוות דעת מייעצות, אף כי לא היו קשורות לנושאים שאיימו להטביע את אירופה במלחמת עולם שנייה בעשרים שנה. בית הדין הארצי הוקם בשנת 1945 על ידי ועידת סן פרנסיסקו, שיצרה גם את האו"ם. כל חברי האו"ם הם צדדים לחוק בית הדין האמתי, ואינם חברים יכולים גם הם להיות מפלגות. ישיבת הפתיחה של בית המשפט הייתה בשנת 1946.

האו"ם: בית הדין הבינלאומי

בית הדין הבינלאומי, הידוע בכינויו בית הדין העולמי, הוא האורגן השיפוטי העיקרי של האו"ם,

בית הדין הבינלאומי הוא גוף ממשיך ואוטונומי שנמצא באופן קבוע בישיבה. זה מורכב מ -15 שופטים - שניים מהם לא יכולים להיות אזרחים באותה מדינה - שנבחרים לתקופת תשע שנים ברוב קולות באסיפה הכללית של האו"ם ובמועצת הביטחון. השופטים, ששליש מהם נבחרים כל שלוש שנים, זכאים לבחירה מחודשת. השופטים בוחרים נשיא וסגן נשיא משלהם, שכל אחד מהם מכהן כהונה של שלוש שנים, ויכולים למנות אנשי מנהלה בהתאם לצורך.

מושבו של בית הדין האמור נמצא בהאג, אך יתכן כי יתקיימו ישיבות במקומות אחרים כאשר בית המשפט רואה רצוי לעשות כן. השפות הרשמיות של בית המשפט הן צרפתית ואנגלית.

תפקידו העיקרי של בית המשפט הוא לתת פסק דין על סכסוכים בין מדינות ריבוניות. רק מדינות יכולות להיות צדדים בתיקים שלפני בית המשפט, ואף מדינה לא יכולה להיתבע בפני בית המשפט העולמי אלא אם כן היא מסכימה לפעולה כזו. על פי סעיף 36 לחוק בית המשפט, כל מדינה רשאית להסכים לתחום השיפוט של בית המשפט מראש על ידי הגשת הצהרה לכך עם מזכ"ל האו"ם, ועד שנת 2000 יותר מ 60 מדינות הוציאו הצהרה כזו. ההכרזה ("הסעיף האופציונלי") עשויה להיעשות ללא תנאי, או שתתקבל בתנאי הדדיות מצד מדינות אחרות או לזמן מסוים. בהליכים בפני בית המשפט מוצגים טענות בכתב ובעל פה, ובית המשפט רשאי לשמוע עדים ולמנות ועדות של מומחים לערוך חקירות ודיווחים במידת הצורך.

תיקים לפני בית הדין נפתרים באחת משלושה אופנים: (1) הצדדים יכולים להסדיר אותם בכל עת במהלך ההליכים; (2) מדינה יכולה להפסיק את ההליכים ולסגת בכל נקודה; או (3) בית המשפט יכול לתת פסק דין. בית הדין קובע סכסוכים בהתאם לחוק הבינלאומי כפי שהם באים לידי ביטוי באמנות בינלאומיות, מנהג בינלאומי, עקרונות משפט כלליים המוכרים על ידי מדינות מתורבתות, החלטות שיפוטיות, וכתבים של המומחים המומלצים ביותר למשפט הבינלאומי. למרות שהשופטים מתלבטים בסתר, פסקי הדין שלהם - שניתנו באנגלית ובצרפתית כאחד - ניתנים בבית המשפט הפתוח. כל שופט שאינו מסכים להחלטתו של בית המשפט במלואו או בחלקו רשאי להגיש חוות דעת נפרדת, ומיעוט ההחלטות מייצגות את דעתם השופטת פה אחד. פסק הדין של בית המשפט הוא סופי וללא ערעור.

החלטות בית המשפט, המונות כ -70 משנת 1946 עד 2000, מחייבות את הצדדים ועסקו בנושאים כמו גבולות יבשתיים וימיים, ריבונות טריטוריאלית, יחסים דיפלומטיים, זכות מקלט, לאום וזכויות כלכליות. בית-הדין מוסמך גם לתת חוות דעת מייעצות בשאלות משפטיות לבקשתם של גופים אחרים של האו"ם וסוכנויותיו המיוחדות כאשר הוא מורשה לעשות כן על ידי האסיפה הכללית. למרות שחוות הדעת המייעצות - המונה כ 25- במהלך 50 שנותיה הראשונות - אינן מחייבות והן מייעצות אך ורק, הן נחשבות חשובות. הם עסקו בנושאים כמו קבלה לאו"ם, הוצאות פעולות האו"ם והמעמד הטריטוריאלי של דרום מערב אפריקה (נמיביה) ומערב סהרה. ניתן לתת לבית המשפט סמכות שיפוט במקרים מסוימים על ידי אמנה או אמנה. בסוף שנות התשעים כ -400 חוזים דו-צדדיים ורב-צדדיים שהופקדו באו"ם העבירו את סמכות השיפוט לחוק.

לבית המשפט עצמו אין סמכויות אכיפה, אך על פי סעיף 94 למגילת האו"ם:

אם צד כלשהו לתיק לא יצליח לבצע את ההתחייבויות המוטלות עליו במסגרת פסק דין שניתן על ידי בית המשפט, יתכן שהצד השני יוכל לפנות למועצת הביטחון, אשר עשויה, אם תמצא צורך בכך, להמליץ ​​או להחליט על צעדים לנקוט לתת תוקף לפסק הדין.

מעטים הצדדים הממלכתיים לתיק בפני בית הדין הבינלאומי (או לפני קודמו, ה- PCIJ) לא הצליחו לבצע את החלטות בית המשפט. שני חריגים הם אלבניה, שלא הצליחה לשלם 843,947 ליש"ט פיצויים לבריטניה בפרשת ערוץ קורפו (1949), וארה"ב שסירבה לשלם פיצויים לממשלת סנדיניסטה בניקרגואה (1986). ארצות הברית גם משכה את הצהרתה על סמכות שיפוט חובה וחסמה את פניית ניקרגואה למועצת הביטחון של האו"ם. באופן כללי, עם זאת, האכיפה מתאפשרת מכיוון שההחלטות של בית המשפט, למרות מעטות במספרן, רואות לגיטימיות על ידי הקהילה הבינלאומית.