מלחמת איראן-עירק

מלחמת איראן-עירק, 1980-88), האריכה את הסכסוך הצבאי בין איראן לעירק במהלך שנות השמונים. לוחמה פתוחה החלה ב- 22 בספטמבר 1980, כאשר כוחות צבא עירקיים פלשו למערב איראן לאורך הגבול המשותף של המדינות, אם כי עירק טענה כי המלחמה החלה מוקדם יותר באותו חודש, ב -4 בספטמבר, כאשר איראן הפגיזה מספר עמדות גבול. הלחימה הסתיימה בהפסקת אש משנת 1988, אם כי חידוש היחסים הדיפלומטיים הרגילים ונסיגת הכוחות לא התרחשו עד לחתימת הסכם שלום רשמי ב- 16 באוגוסט 1990.

עירק: מלחמת איראן-עירק

היחסים עם איראן התמתחו יותר ויותר לאחר הפלת השאה בשנת 1979. עירק הכירה בממשלה האיסלאמית השיעית החדשה של איראן, .

מקורות מלחמת איראן-עירק

שורשי המלחמה טמונים במספר מחלוקות טריטוריאליות ופוליטיות בין עירק לאירן. עירק רצתה לנצל את השליטה באזור הגבול האיראני העשיר בייצור הנפט בח'שסטן, שטח המאוכלס ברובו על ידי ערבים אתניים עליהם ביקשה עירק להרחיב איזושהי סוג של עליונות. נשיא עירק, סדאם חוסין, רצה להחזיר את ריבונותו של מדינתו לשני גדות שער שא-אל-ערב, נהר שנוצר בעקבות מפגש נהרות החידקל והפרת, שהיה היסטורי הגבול בין שתי המדינות.

סדאם דאג גם מנסיונות ממשלת המהפכה האיסלאמית של איראן להסית מרד בקרב הרוב השיעי בעירק. בהתקפה כשעשתה זאת, עירק ניצלה את ההפרעה לכאורה ובידודה של הממשלה החדשה של איראן - אז בראש מפגזי ישראל עם ארצות הברית בגלל תפיסת שגרירות ארה"ב בטהראן על ידי חמושים איראניים - ואת הדמורליזציה והפירוק של החמושים הסדירים של איראן כוחות.

ההתקפה הפותחת, הקיפאון ומלחמת המכליות

בספטמבר 1980 התקדם הצבא העירקי בזהירות לאורך חזית רחבה אל ח'שסטן, והפתיע את איראן. כוחות עירק כבשו את העיר חוראמשחר, אך לא הצליחו לקחת את מרכז זיקוק הנפט החשמלי של באבדאן, ועד דצמבר 1980 התקלעה המתקפה העירקית כ-80–120 מיילים בתוך איראן לאחר שנפגשה בהתנגדות איראנית חזקה שלא צפויה לה. מתקפות נגד של איראן שהשתמשו במיליציה המהפכנית (משמרות המהפכה) בכדי לחזק את כוחות החמושים הסדירים שלה, החלו להכריח את העירקים למסור את האדמה בשנת 1981. האיראנים דחפו תחילה את העירקים מעבר לנהר הקראן של איראן ואז לאחר מכן שבו לכבוש את חוראמשאר בשנת 1982. בהמשך אותה השנה עירק התנדבה מרצון. משך את כוחותיו מכל השטח האיראני שנפל בשבי והחל לחפש הסכם שלום עם איראן.

אולם תחת הנהגתו של רוחולה חומייני, שנשא עוינות אישית חזקה כלפי סדאם, איראן נותרה עקשנית והמשיכה במלחמה במאמץ להפיל את המנהיג העירקי. ההגנות של עירק התגברו ברגע שכוחותיה הגןו על אדמתם, והמלחמה התיישבה בקיפאון עם חזית סטטית ומבוצרת שרצה ממש בתוך גבול עיראק ולאורך הגבול. אירן פתחה שוב ושוב פיגועי חיל רגלים ללא פירות, תוך שימוש בגלי תקיפה אנושיים המורכבים בחלקם מגויסים בלתי מאומנים ולא חמושים (לעיתים קרובות נערים צעירים חטפו מהרחובות), שדחו אותם מכוח האש והעוצמה האווירית העליונה של העירקים. שתי המדינות עסקו בהתקפות אוויר וטילים ספורדיים כנגד ערי זו של זו ומתקני צבא ונפט. הם תקפו זה את זה את ספינות מכליות הנפט של זו במפרץ הפרסי, והתקפות איראן על מכליותיה של כווית ומדינות המפרץ האחרות גרמו לארצות הברית ולכמה מדינות מערב אירופה להניח ספינות מלחמה במפרץ הפרסי כדי להבטיח את זרימת הנפט לשאר של העולם.

יכולת ייצוא הנפט של שתי המדינות הופחתה מאוד בזמנים שונים כתוצאה מהתקפות אוויריות וכיבוי הצנרת, והירידה שנגרמה בהכנסותיהן ורווחי מטבע חוץ הביאה לעצמה את תכניות הפיתוח הכלכלי של המדינות. מאמץ המלחמה של עירק מומן באופן גלוי על ידי ערב הסעודית, כווית ומדינות ערב שכנות אחרות, ונתמך בשקט על ידי ארצות הברית וברית המועצות, ואילו בעלות הברית העיקריות היחידות של איראן היו סוריה ולוב. עירק המשיכה לתבוע בשלום באמצע שנות השמונים, אך המוניטין הבינלאומי שלה נפגע בעקבות הדיווחים כי עשתה שימוש בכלי נשק כימיים קטלניים כנגד חיילים איראנים כמו גם נגד אזרחים עירקיים-כורדים, שממשלת עירק חשבה כי הם אוהדים איראן. (פיגוע אחד כזה, בכפר כורדי אלבג'ה ובסביבתו במרץ 1988, נהרג עד 5,000 אזרחים.) באמצע שנות השמונים המשיך הקיפאון הצבאי, אך באוגוסט 1988 הכלכלה המדרדרת של איראן והרווחים העירקיים האחרונים בשדה הקרב אילצו איראן תקבל הפסקת אש בתיווך האו"ם שלפני כן התנגדה.

נפגעים

המספר הכולל של לוחמים משני הצדדים אינו ברור; אך שתי המדינות התגייסו באופן מלא, ורוב הגברים בגיל הצבאי היו תחת נשק. מספר הנפגעים היה עצום אך לא ברור באותה מידה. הערכות סך הנפגעים נעות בין 1,000,000 למספר כפול מזה. המספר שנהרג בשני הצדדים היה אולי 500,000, כאשר איראן סבלה מההפסדים הגדולים ביותר. ההערכה היא כי בין 50,000 ל 100,000 כורדים נהרגו על ידי הכוחות העירקיים במהלך סדרת הקמפיינים שנקראה קוד בשם Anfāl (ערבית: "Spoils") שהתרחשה בשנת 1988 (ראה כורדי).

באוגוסט 1990, בעוד עירק הייתה עסוקה בפלישתה לכווית (ראו מלחמת המפרץ הפרסי), עירק ואיראן החזירו את היחסים הדיפלומטיים, ועיראק הסכימה לתנאים האיראניים להסדרת המלחמה: נסיגת הכוחות העירקיים משטח איראן הכבושה, חלוקת הריבונות על נתיב המים שאה אל-ערב וחילופי שבויים. חילופי האסירים הסופיים לא הושלמו עד מרץ 2003.