הישגים כראש ממשלה
ב -35 השנים משנת 1929, כשגנדי בחר בנהרו כנשיא מושב הקונגרס בלהור, עד מותו, כראש ממשלה, ב -1964, נרו נשאר - למרות המחלוקת של הסכסוך הקצר עם סין בשנת 1962 - האליל של שלו אנשים. גישתו החילונית לפוליטיקה עמדה בניגוד ליחסו הדתי והמסורתי של גנדי, שבמשך חייו של גנדי העניק לפוליטיקה ההודית צוות דתי - באופן מטעה, שכן למרות שגנדי אולי נראה כשמרן דתי, הוא היה למעשה נון-קונפורמיסט חברתי שניסה לחילון הינדואיזם. ההבדל האמיתי בין נהרו לגנדי לא היה ביחס שלהם לדת אלא ביחס שלהם לתרבות. בעוד נהרו דיבר בגיוס מודרני יותר ויותר, גנדי חזר לאחור לתפארת הודו העתיקה.
חשיבותו של נהרו בפרספקטיבה של ההיסטוריה ההודית היא שהוא ייבא והנחיל ערכים ודרכי חשיבה מודרניים, אותם התאים לתנאים ההודים. מלבד הלחץ שלו על החילוניות ועל האחדות הבסיסית של הודו, למרות המגוון האתני והדתי שלה, נהרו דאג עמוקות להעביר את הודו אל העידן המודרני של גילוי מדעי והתפתחות טכנולוגית. בנוסף, הוא עורר בקרב בני עמו מודעות לנחיצות הדאגה החברתית עם העניים והמנוצרים וכבוד לערכים הדמוקרטיים. אחד ההישגים שגאה בו במיוחד היה הרפורמה בקוד האזרחי ההינדי הקדום שאפשר לבסוף לאלמנות ההינדיות ליהנות משוויון עם גברים בענייני ירושה ורכוש.
באופן בינלאומי, הכוכב של נהרו היה בעלייה עד אוקטובר 1956, אז עמדתה של הודו במהפכה ההונגרית נגד הסובייטים הביאה את מדיניות אי ההתאמה שלו (ניטרליזם) לבדיקה חדה של המדינות הלא-קומוניסטיות. באו"ם הייתה הודו המדינה הלא-קשורה היחידה שהצביעה עם ברית המועצות על הפלישה להונגריה. לאחר מכן היה קשה לנהרו לפקד על אמינות בקריאותיו לאי-יישור. בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, אנטיקולוניאליזם היה אבן הפינה למדיניות החוץ שלו. עם זאת, התעניינותו בנושא גברה לאחר שג'ו אנלאי, ראש ממשלת סין, גנב ממנו את הזרקור בוועידת בנדונג של מדינות אפריקה ואסיה שהתקיימה באינדונזיה בשנת 1955. בזמן הוועידה הראשונה של הלא-קשורים תנועה בבלגרד, יוגוסלביה (כיום סרביה), בשנת 1961, החלף נהרו אנטי-קולוניאליזם את חוסר ההתאמה כחשש הדוחק ביותר שלו.
הסכסוך הסיני-אינדיאני משנת 1962, לעומת זאת, חשף את מחשבתו של נהרו על אי-התאמה. כאשר כוחות סיניים איימו על הצפת עמק נחל ברהמפוטרה בצפון-מזרח כתוצאה מסכסוך גבול ארוך שנים ביחס למדינת ארונאצ'ל פרדש, הם חשפו את קדושת הכרזתו של נהרו, "הינדי-צ'יני בהאי בהאי" ("הודים וסינים הם אחים" ”). קריאתו הבאה של נהרו לסיוע מערבי גרמה לשטויות וירטואליות של מדיניותו שלא היה מיושר. סין משכה את כוחותיה במהרה.
אזור קשמיר - טוענים גם הודו וגם פקיסטן - נותרה בעיה כל שנתית לאורך כהונתו של נהרו כראש ממשלה. בחודשים שלאחר חלוקת תת היבשת בשנת 1947, הוא עשה מאמצים מהותיים ליישב את המחלוקת בין שתי המדינות החדשות בעוד שהארי סינג, המהרג'ה של קשמיר, החליט לאיזו מדינה הוא יצטרף. אולם כאשר סינג בחר בהודו, פרצו לחימה בין שני הצדדים. האו"ם תיווך קו הפסקת אש באזור, ונהרו הציע התאמות טריטוריאליות לאורך הקו שנכשל. תיחום זה הפך לקו השליטה שעדיין מפריד בין חלקי האזור המנוהלים בהודו ובפקיסטן.
נהרו היה בר מזל יותר במאמציו לפתור את בעיית המושבה הפורטוגזית גואה, הישות האחרונה שנשארה בשליטת חוץ בהודו. למרות שכיבושה הצבאי על ידי חיילים הודיים בדצמבר 1961 עורר זעם במדינות מערביות רבות, במבט לאחור של ההיסטוריה, פעולתו של נהרו מוצדקת. עם נסיגת הבריטים והצרפתים, הנוכחות הקולוניאלית הפורטוגלית בהודו הפכה לאנכרוניזם. גם הבריטים וגם הצרפתים נסוגו בשלום. אם הפורטוגלים לא היו מוכנים ללכת בעקבותיהם, נהרו היה צריך למצוא דרכים להתנתק מהם. לאחר שניסה לראשונה שכנוע, באוגוסט 1955 הוא התיר לקבוצה של אינדיאנים לא חמושים לצעוד לשטח פורטוגלי בהפגנה לא אלימה. אף על פי שהפורטוגלים פתחו באש על המפגינים, והרגו כמעט 30, נהרו נשאר בידו במשך שש שנים, ופנה בינתיים לחבריה המערביים של פורטוגל לשכנע את ממשלתה לוותר על המושבה. כאשר הודו סוף סוף פגעה, נהרו יכול היה לטעון כי לא הוא ולא ממשלת הודו מעולם לא היו מחויבים לאי אלימות כמדיניות.
בריאותו של נהרו הראתה סימנים להתדרדרות זמן לא רב לאחר ההתנגשות עם סין. הוא לקה בשבץ מוחי קל בשנת 1963, והתקף מתיש יותר בעקבותיו בינואר 1964. הוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן מהשבץ השלישי והקטלני.
מורשת
בעוד שהוא אסרטיבי במודע באינדיניותו, נהרו מעולם לא הוציא את ההילה והאווירה ההינדית הנאחזת באישיותו של גנדי. בגלל השקפתו הפוליטית והכלכלית המודרנית, הוא הצליח למשוך את האינטליגנציה הצעירה יותר של הודו לתנועת ההתנגדות הלא-אלימה של גנדי נגד הבריטים, ובהמשך לערוך אותם סביבו לאחר שהושגה עצמאות. חינוכו המערבי של נהרו וביקוריו באירופה לפני העצמאות התאקלמו אותו בדרכי החשיבה המערביות.
נהרו לא הסתיר את ההבדלים עם גנדי בסוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות רבות. הוא לא שיתף את סלידתו של גנדי מתיעוש, והוא דאג שתוכניות חמש השנים הראשונות של הודו לאחר העצמאות מכוונות לייצור כבד. אם נהרו קיבל את אי-האלימות של גנדי, הוא עשה זאת לא כעיקרון אלא מכיוון שהוא ראה באי-אלימות כלי נשק פוליטי מועיל והמדיניות הנכונה עבור הודו בתנאים הפוליטיים השוררים.
מכל מנהיגי מפלגת הקונגרס - כולל גנדי - נהרו לבדו מחשבה רצינית על מקומה של הודו בקהילה העולמית. זה איפשר לו לא רק לחנך את האוכלוסייה ההודית לענייני חוץ לפני העצמאות, אלא להקרין את דעותיו שלו לגבי מדיניות החוץ ההודית בבוא החירות. אם גנדי העיד את האינדיאנים להודו, נהרו עשה אותם מודעים גם לאחרים. כאשר הודו השיגה עצמאות, הדימוי שהציגה לעולם היה באמת דימויו של נהרו: בשנים הראשונות של הלאום ההודי, העולם זיהה את הודו עם נהרו.
לאורך 17 שנות כהונתו במשרד ראש הממשלה, הוא החזיק בסוציאליזם הדמוקרטי ככוכב המנחה, והדגיש כי הודו צריכה להשיג גם דמוקרטיה וגם סוציאליזם. בעזרת הרוב המכריע שקיימה מפלגת הקונגרס בפרלמנט בתקופת כהונתו, התקדם לעבר מטרה זו. ארבעת העמודים של מדיניות הפנים שלו היו דמוקרטיה, סוציאליזם, אחדות וחילוניות. הוא הצליח במידה רבה לשמור על המבנה שנתמך על ידי אותם ארבעת העמודים במהלך חייו.
