ז'אן אנוויל דרמטי צרפתי

ז'אן אנוויל, במלואו ז'אן-מארי-לוסיין-פייר אנוויל, (נולד ב -23 ביוני 1910, בורדו, צרפת - נפטר באוקטובר 3, 1987, לוזאן, שוויץ.), מחזאי שהפך לאחד האישים החזקים ביותר של התיאטרון הצרפתי השיגה מוניטין בינלאומי. המחזות שלו הם מסרים אישיים מאוד; לעתים קרובות הם מבטאים את אהבתו לתיאטרון, כמו גם את טענותיו כלפי שחקנים, נשים, פילגשים, מבקרים, אקדמאים, ביורוקרטים ואחרים. הטכניקות האופייניות של אנוויל כוללות את ההצגה בתוך המחזה, פלאשבקים ופלאש קדימה וחילופי תפקידים.

חידון

מי כתב את זה?

מי כתב את סיפורי קנטרברי?

משפחת אנוויל עברה לפריס כשהוא היה נער, וזה שם הוא למד משפטים ועבד בקצרה בפרסום. אולם בגיל 18 הוא ראה את הדרמה של ז'אן גירודוקס זיגפריד, שבה גילה שפה תיאטרלית ופואטית שקבעה את הקריירה שלו. הוא עבד בקצרה כמזכירו של השחקן הגדול-במאי לואי ג'ובט.

L'Hermine (בוצע ב -1932; The Ermine) היה המחזה הראשון של אנוויל שהופק, וההצלחה הגיעה בשנת 1937 עם התיק של Le Voyageur sans (Traveller Without Bagage), שלאחריו הגיעה לאחר מכן La Sauvage (1938).

אנוויל דחה את הנטורליזם ואת הריאליזם גם לטובת מה שכונה "תיאטרליזם", חזרת השירה והדמיון לבמה. מבחינה טכנית הוא הראה צדדיות רבה, מהשימוש המסוגנן במיתוס היווני, לשכתב ההיסטוריה, לקומדי-בלט, לקומדיה של הדמות המודרנית. אף על פי שאינו אידיאולוג שיטתי כמו האקסיסטנציאליסט ז'אן-פול סארטר, פיתח אנוויל את השקפת חייו האישית והדגיש את הסתירות בתוך המציאות האנושית, למשל, או את היחסים העמומים בין הטוב לרע. הוא קרא לשני אוספים עיקריים של מחזותיו ורדים מסוג Pièces ("מחזות בצבע ורד") ו- Pièces noires ("מחזות שחורים"), בהם מטופלים פחות או יותר על נושאים דומים. חזונו הדרמטי של העולם מציב את השאלה עד כמה האדם צריך להתפשר עם האמת כדי להשיג אושר. במחזותיו נראים גברים או נשים המתמודדים עם אובדן העולם המיוחס של הילדות. חלק מדמויותיו מקבלות את הבלתי נמנע; חלקם, כמו יצורים קלילים של לה בל דה וולרים (1938; הקרנבל של הגנבים), חיים שקרים; ואחרים, כמו אנטיגונה (1944), דוחים כל התייחסות לאידיאלים.

עם L'Invitation au château (1947; טבעת סביב הירח), הלך מצב הרוח של מחזותיו של אנוויל קודר יותר. נראה שזוגותיו המזדקנים מבצעים ריקוד מוות בלה ואלס דה טוראדורים (1952; ואלס הטוראדורים). L'Alouette (1953; The Lark) היא ההרפתקה הרוחנית של ג'ואן של ארק, שכמו אנטיגונה ות'רזה טרדה (La Sauvage), היא עוד אחת ממורדיה של אנוויל הדוחה את העולם, את סדרו ואת אושרו הנדוש. במחזה היסטורי אחר, "בקט או להונור דה דיו" (1959; בקט או, כבוד האל), ידידות נמעכת בין יושרה רוחנית לבין כוח פוליטי.

בשנות החמישים הציג אנוויל בחזונו את העולם את החידוש של התסיסה הפוליטית: Pauvre Bitos, ou le Dîner de têtes (1956; Bitos המסכן). בשנות השישים נחשב המחזות שלו לתוארך בהשוואה לאלה של הדרמטים האבסורדים יוג'ין איונסקו או סמואל בקט. Le Boulanger, la boulangère et le petit mitron (1968; "האופה, אשתו של האופה והילד של האופה") התקבלו בקור רוח, אך בעשור שלאחר מכן הופיעו מחזות חדשים אחרים שמאשרים את מקומו כבדרן אמן: שר אנטואן; ou, l'amour raté (1969; אנטואן היקר; או, האהבה שנכשלה), Les Poissons rouges; ou, Mon père, ce héros (1970; "דג הזהב; או, אבי, הגיבור הזה"), Ne réveille pas madame (1970; "אל תעירו את הגברת"), Le Directeur de l'opéra (1972), L'Arrestation (1975; "המעצר"), Le Scénario (1976), Vive Henry IV (1977), ו- La Culotte (1978; "The מכנסיים").

אנוויל כתב גם כמה תרחישים קולנועיים מצליחים ותרגם מאנגלית יצירות של מחזאים אחרים.