הסכסוך בקוסובו ההיסטוריה הבלקנית [1998–1999]

הסכסוך בקוסובו, בין השנים 1998–1999, בו התנגדו אלבנים אתניים נגד סרבים אתניים וממשלת יוגוסלביה (המפלגה של המדינה הפדרלית לשעבר, הכוללת את הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו) בקוסובו. הסכסוך זכה לתשומת לב בינלאומית רחבה ונפתר בהתערבות ארגון האמנה הצפוני האטלנטי (נאט"ו).

סרביה: הסכסוך בקוסובו

האיום החמור ביותר הן על היציבות הפנימית והן על השיקום הבינלאומי של סרביה בסוף שנות התשעים היה ההידרדרות

בשנת 1989 איברהים רוגובה, מנהיג האלבנים האתניים במחוז סרביה בקוסובו, יזם מדיניות של מחאה לא אלימה נגד ביטול האוטונומיה החוקתית של המחוז על ידי סלובודן מילושביץ ', אז נשיא הרפובליקה הסרבית. מילושביץ 'ואנשי המיעוט הסרבי בקוסובו התנגדו זה מכבר לעובדה שאלבנים מוסלמים היו בשליטה דמוגרפית על שטח שנחשב קדוש לסרבים. (קוסובו הייתה מקום מושבה של הכנסייה הסרבית האורתודוכסית וכן אתר התבוסה הטורקי של הסרבים בשנת 1389 וניצחון סרביה על הטורקים בשנת 1912.) המתיחות התגברה בין שתי הקבוצות האתניות, וסירוב הקהילה הבינלאומית להתייחס לטפל הנושא נתן תמיכה למתנגדיו הרדיקליים יותר של רוגובה, שטענו כי לא ניתן יהיה להבטיח את דרישותיהם באמצעים שלווים.צבא השחרור של קוסובו (KLA) התפתח בשנת 1996, והתקפותיו הספורדיות על המשטרה והפוליטיקאים הסרבים התגברו בהתמדה בשנתיים הקרובות.

עד שנת 1998 ניתן היה לסייג את פעולותיה של KLA כהתקוממות מזוינת משמעותית. שוטרים מיוחדים בסרביה ובסופו של דבר כוחות חמושים יוגוסלביים ניסו להחזיר את השליטה לאזור. מעשי הזוועה שביצעו המשטרה, קבוצות פריליליטריות והצבא גרמו לגל פליטים לברוח מהאזור, והמצב התפרסם היטב באמצעות התקשורת הבינלאומית. קבוצת הקשר - קואליציה לא רשמית של ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה ורוסיה - דרשה הפסקת אש, נסיגת הכוחות היוגוסלביים והסרבים מקוסובו, חזרת פליטים וגישה בלתי מוגבלת לבינלאומי צגים. מילושביץ ', שהפך לנשיא יוגוסלביה בשנת 1997, הסכים לעמוד ברוב הדרישות אך לא הצליח ליישם. ה- KLA התארגן והתגבש מחדש במהלך הפסקת האש וחידש את התקפותיה.הכוחות היוגוסלביים והסרבים הגיבו במתקפת נגד חסרת רחמים ועסקו בתוכנית של טיהור אתני. מועצת הביטחון של האו"ם (האו"ם) גינתה שימוש מופרז בכוח זה והטילה אמברגו נשק, אך האלימות נמשכה.

Diplomatic negotiations began in Rambouillet, France, in February 1999 but broke down the following month. On March 24 NATO began air strikes against Serbian military targets. In response, Yugoslav and Serbian forces drove out all of Kosovo’s ethnic Albanians, displacing hundreds of thousands of people into Albania, Macedonia (now North Macedonia), and Montenegro. The NATO bombing campaign lasted 11 weeks and eventually expanded to Belgrade, where significant damage to the Serbian infrastructure occurred. In June NATO and Yugoslavia signed a peace accord outlining troop withdrawal and the return of nearly one million ethnic Albanians as well as another 500,000 displaced within the province. Most Serbs left the region, and there were occasional reprisals against those who remained. UN peacekeeping forces were deployed in Kosovo, which came under UN administration.

Tensions between Albanians and Serbs in Kosovo continued into the 21st century. Sporadic violence occurred, as when anti-Serb riots broke out in March 2004 in numerous cities and towns in the Kosovo region. The riots claimed some 30 lives and resulted in the displacement of more than 4,000 Serbs and other minorities. In February 2008 Kosovo declared its independence from Serbia (Yugoslavia had ceased to exist in 2003, giving way to the federation of Serbia and Montenegro, which itself dissolved in 2006). Although the United States and several influential members of the European Union chose to recognize Kosovo’s independence, Serbia did not.

• 

•