אגם אגם טיטיקקה, דרום אמריקה

אגם טיטיקאקה, לאגו טיטיקקה הספרדית, האגם הגבוה בעולם שניתן לנווט אליו אל כלי שיט גדולים, השוכנים בגובה של 3,810 מטר מעל פני הים בהרי האנדים בדרום אמריקה, ורוחשים את הגבול בין פרו ממערב לבוליביה ממזרח. טיטיקאקה הוא האגם השני בגודלו של דרום אמריקה (אחרי Maracaibo). הוא משתרע על פני כ- 3,200 מיילים (8,300 קמ"ר) ומשתרע בכיוון צפון-מערב-דרום-מזרח לאורך 190 ק"מ. הוא נמצא 80 מייל (80 ק"מ) בנקודה הרחבה ביותר. מיצר צר, טיקינה, מפריד בין האגם לשני גופי מים. הקטנה יותר, בדרום-מזרח, נקראת אגם הויניימרקה בבוליביה ואגם פקינו בפרו; הגדול יותר, בצפון-מערב, נקרא אגם צ'וקיטו בבוליביה ואגם גראנדה בפרו.

• 

• 

חִידוֹן

פלאי טבע

דרך איזו ממדינות אלה נהר הנילוס אינו זורם?

המשמעות של השם טיטיקקה אינה ודאית, אך תורגם באופן שונה כ"סלע הפומה "או טרחת העופרת. טיטיקאקה שוכנת בין טווחי אנדים באגן עצום (כ- 58,000 קמ"ר), שמהווה את מרבית אלטיפלאנו (הרמה הגבוהה) של האנדים המרכזיים. בחופי קורדילרה ריאל מכוסה השלג בחוף הצפון-מזרחי (בוליביאני) של האגם, כמה מהפסגות הגבוהות באנדים מתנשאות לגבהים של יותר מ -21,000 רגל (6,400 מטר).

עומק האגם ממוצע בין 140 ל -180 מטרים, אך החלק התחתון נוטה בחדות לעבר החוף הבוליביאני, ומגיע לעומקו הגדול ביותר של 280 מטר (280 מטר) מעל איסלה סוטו בפינה הצפונית-מזרחית של האגם.

More than 25 rivers empty their waters into Titicaca; the largest, the Ramis, draining about two-fifths of the entire Titicaca Basin, enters the northwestern corner of the lake. One small river, the Desaguadero, drains the lake at its southern end. This single outlet empties only 5 percent of the lake’s excess water; the rest is lost by evaporation under the fierce sun and strong winds of the dry Altiplano.

Titicaca’s level fluctuates seasonally and over a cycle of years. During the rainy season (summer, from December to March) the level of the lake rises, normally to recede during the dry winter months. It was formerly believed that Titicaca was slowly drying up, but modern studies have seemed to refute this, indicating a more or less regular cycle of rise and fall.

Titicaca’s waters are limpid and only slightly brackish, with salinity ranging from 5.2 to 5.5 parts per 1,000. Surface temperatures average 56 °F (14 °C); from a thermocline at 66 feet (20 m) temperatures drop to 52 °F (11 °C) at the bottom. Analyses show measurable quantities of sodium chloride, sodium sulfate, calcium sulfate, and magnesium sulfate in the water.

Lake Titicaca’s fish life consists principally of two species of killifish (Orestias)—a small fish, usually striped or barred with black—and a catfish (Trichomycterus). In 1939, and subsequently, trout were introduced into Titicaca. A large frog (Telmatobius), which may reach a length of nearly a foot, inhabits the shallower regions of the lake.

Forty-one islands, some of them densely populated, rise from Titicaca’s waters. The largest, Titicaca Island (Spanish: Isla de Titicaca, also called Isla del Sol), lies just off the tip of the Copacabana Peninsula in Bolivia.

Ruins on the lake’s bottom (where the remains of a temple were discovered in 2000), on its shore, and on the islands attest to the previous existence of one of the oldest civilizations known in the Americas. The chief site is at Tiwanaku, Bolivia, at the southern end of the lake. On Titicaca Island ruins of a temple mark the spot where, according to the tradition of the Incas (a Quechuan people of Peru who established an empire about 1100 ce), the legendary founders of the Inca dynasty, Manco Capac and Mama Ocllo, were sent down to Earth by the Sun.

The Aymara people living in the Titicaca Basin still practice their ancient methods of agriculture on stepped terraces that predate Inca times. They grow barley, quinoa (a type of pigweed that produces a small grain), and the potato, which originated on the Altiplano. The highest cultivated plot in the world was found near Titicaca—a field of barley growing at a height of 15,420 feet (4,700 metres) above sea level. At this elevation the grain never ripens, but the stalks furnish forage for llamas and alpacas, the American relatives of the camel that serve the Indians as beasts of burden and provide meat and wool. The lake plain is covered with vast numbers of pre-Columbian raised platform fields and ditches, now abandoned, which were constructed to improve drainage and enhance the region’s agricultural potential. This ancient system of reclamation has been revived in some areas in both Peru and Bolivia.

The remnants of an ancient people, the Uru, still live on floating mats of dried totora (a reedlike papyrus that grows in dense brakes in the marshy shallows). From the totora, the Uru and other lake dwellers make their famed balsas—boats fashioned of bundles of dried reeds lashed together that resemble the crescent-shaped papyrus craft pictured on ancient Egyptian monuments.

In 1862 the first steamer to ply the lake was prefabricated in England and carried in pieces on muleback up to the lake. Today vessels make regular crossings from Puno, on the Peruvian shore, to the small Bolivian port of Guaqui. A narrow-gauge railway connects Guaqui with La Paz, capital of Bolivia. One of the world’s highest railways runs from Puno down to Arequipa and the Pacific, completing for land-bound Bolivia, an important link with the sea, and also to Cuzco.