תוכן עניינים:
מל ברוקס, שמו המקורי מלווין קמינסקי, (נולד ב -28 ביוני 1926, ברוקלין, ניו יורק, ארה"ב), במאי קולנוע וטלוויזיה אמריקאי, מפיק, סופר ושחקן שתמונות הקולנוע שלו העלו שערורייתי וולגריות לאמנות קומית גבוהה.
חידון
מכשור: עובדה או פיקציה?
סינתיסייזר הוא מקלדת שיכולה לשנות גדלים.
חיים מוקדמים ועבודה
ברוקס היה חיקוי מיומן, פסנתרן ומתופף עד סיום לימודיו בתיכון והתגייס לצבא ארה"ב בשנת 1944. כחלק ממשימתו לתכנית ההדרכה המתמחה בצבא, קיבל הוראה במכון הצבאי של וירג'יניה. לאחר ששימש כמהנדס קרבי באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא הפך לבדרן מקצועי, עובד כסטנדאפיסט, אמייס ומנהל חברתי באתרי נופש בהרי קטסקיל (מה שמכונה חגורת בורשט). בשנת 1949 הצטרף לצוות הכתיבה של "The Admiral Broadway Revue", סדרת טלוויזיה שבועית בכיכובה של סיד קיסר. ברוקס נשאר עם קיסר עד שנת 1958, ותרם חומר למאמצי הטלוויזיה הבאים של הקומיקאי, ובאופן בלתי נשכח ביותר לסדרת הקומדיה המפורסמת Your Show of Shows (1950–54) כחלק מצוות הכתיבה שכלל את קרל ריינר, ניל סיימון ולארי גלברט. בשנת 1967 זכה בפרס אמי על היותו קולרין בתכנית המגוונת The Sid Cesar, Imogene Coca, Carl Reiner, Howard Morris Special. בנוסף, ברוקס שיתף פעולה עם הליברטים למחזות הזמר Shinbone Alley (1957) ו- All American (1962).
כפרפורמר, ברוקס עלה לגדולה בשנת 1960 כשהוא משתלב עם ריינר (ששימש כמרואיין) בכדי להחיות את "האדם בן 2000 שנה", קטע מאולתר בעיקר שהצמד ביצע בהופעות טלוויזיה ובמכר רבי מכר תקליטי קומדיה. ברוקס נכנס לתעשיית הקולנוע ככותב ומספר הסרט האנימציה קצר הזוכה בפרס האוסקר "מבקר" (1963), לונדון הרסני של סרטי אוונגרד. לאחר מכן הוא ובאק הנרי יצרו את Get Smart (1965–70), קומדיית סיטואציה טלוויזיונית המזהה את ז'אנר הריגול הפופולרי בסרטי ג'יימס בונד.
סרטים ראשונים
כל אלה היו רק הקדמה לביצוע הבכורה המשמח שלו בסרט העל העלילתי, "המפיקים" (1968), שלא זכה להצלחה גדולה בקופות, למרות שהתסריט של ברוקס זכה בפרס האוסקר. ב"המפיקים "כיכב אפס מוסטל כמפיק בימתיות מוטרד מבחינה כלכלית, המשתלב עם רואה החשבון שלו (בגילומו של ג'ין וילדר) במטרה למכור בכוונה מניות בהפקה הקרובה שלהם למשקיעים. עם המחזמר הפרו-נאצי Springtime עבור היטלר, הם מקווים ליצור הפקה כל כך גרועה ופוגעת עד שהיא תפוצץ ותיסגר במהירות, ותאפשר להם להתפטר בכספי המשקיעים. למרבה האימה הם מסתיימים בלהיט. למרות ההצגה הגרועה הראשונית שלו בקופות ותגובה מעורבת של מבקרים, היו בסרט כמה אלופים נלהבים, כולל השחקן פיטר סלרס, וברוקס זכה בפרס האוסקר על התסריט שלו.
יתרה מזאת, עם חלוף הזמן, המפיקים הפכו לחביבת הכת ובסופו של דבר זכו לשבחים רבים כאחת הקומדיות הגדולות שנעשו אי פעם. החלק המרכזי המהולל שלו, מספר מוזיקלי דמוי בוסבי ברקלי ("אביב האביב להיטלר"), וההצגה הבוהמית של דיק שון את גיבורו של הסרט "בתוך הסרט", אדולף היטלר. ציפיות. ברוקס, שרגישותו האמנותית עוצבה במידה רבה על ידי תחושת היותו מבחוץ כיהודי בחברה האמריקאית המיינסטרימית, העמיד באומץ את הנבל האולטימטיבי בהיסטוריה היהודית, היטלר, בלב הקומדיה שלו והפך אותו לליצן. בכך הוא מגלם את הגישה לקומדיה (וליתר דיוק לפרודיה) אותה כינה היסטוריון הקולנוע ג'רלד מאסט "ההפתעה האנומלית" - התערבות של דמות, סיטואציה או אירוע שלא הגיוני בהתחשב בהקשר. ברוקס ישוב לגישה זו שוב ושוב לאורך הקריירה שלו כקולנוען.
ברוקס עקב אחרי המפיקים אחרי קומדיה רחבה נוספת, "שנים עשר הכסאות" (1970), שהוקמה ברוסיה הקומוניסטית הטרייה ועסקה בעמדת תכשיטים שהוחבאה בתוך רגל כיסא אוכל. כומר, אריסטוקרט ואיש ביטחון מתכוונים להיות הראשונים לגלות אותם, בהשפעה קומית רבה, אם כי הסרט לא נראה כמעט.
סרטי שנות השבעים
זה היה במאמץ הבימוי השלישי שלו, Blazing Saddles (1974), שברוקס ביסס את המוניטין שלו כמוביל המעולה של הוליווד של חוסר טעם מצחיק. הוא שיתף פעולה עם הסופר-במאי אנדרו ברגמן והשחקן-הסטנדאפיסט ריצ'רד פריור, בין היתר, על התסריט לבורלסק חסר מעצורים זה של הז'אנר המערבי, שהמטרות הקומיות שלו נעו בין דעות קדומות גזעיות ועד גזים. צוות השחקנים הכוכב שלו כלל את וילדר, קליבון ליטל, הארווי קורמן, סלים פיקנס, ומדלין קאהן, שזכתה במועמדות לפרס האוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר לפרודיה שלה על זמרת הסלון של מרלן דיטריך בסרט "Destry Rides Again" המערבי הקלאסי. הסרט קטף הון בקופות וזכה בברוקס למועמדות נוספת לפרס האוסקר, זה לשיר המקורי הטוב ביותר ("אני עייף").
פופולרי לא פחות היה סרטו הבא, פרודיה רחבה אך חיבה לסרטי האימה האוניברסלאליים בשנות השלושים, תחת הכותרת "פרנקנשטיין הצעיר" (1974), שזיכה את ברוקס ואת כוכב הסרט והקולגה, ווילדר, מועמד לפרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר. פרנקנשטיין הצעיר היה מובנה בקפידה יותר מהאוכפים הבוערים, והסינמטוגרפיה האלגנטית בשחור-לבן משחזרת את מראה הכלה של פרנקנשטיין משנת 1935. ברוקס טען בדחפיו האנרכיים יותר (אם כי הבדיחות הזויות שלו מסומנות בשפע), ומבקרים רבים מצאו את התוצאה מתוחכמת יותר מלהיט אוכפים, ששוחררו פחות משנה קודם לכן.
פחות מוצלח היה הסרט השקט (1976), בו ברוקס עצמו כיכב כבמאי שטוף שמשכנע את ראשו של אולפן לתמונות קולנוע (בגילומו של קיסר) לצלם תמונה אילמת. בלי דיאלוג ועמוס בדברי ראייה, הסרט השקט היה פחות זיוף מאשר הומאז 'חיבה לקומדיות שביים מאק סנט של התקופה האילמת. חרדה גבוהה (1977) הייתה פרודיה מרוכזת יותר, כשסרטיו של אלפרד היצ'קוק כמטרה. ברוקס שוב כיכב, הפעם כפסיכיאטר שחייו בסכנה כשהוא הולך לעבוד במכון הפסיכו-נוירוטי למען מאוד, עצבני מאוד (הצוות שלו כולל זוג מרושע שגילמה קלוריס ליטמן וקורמן).
סרטים של שנות השמונים והתשעים
למרות נוכחותם של קורמן, ליכמן ועוד כמה שחקנים משובחים שהיו חברים בהרכב הרופף שהופיע בסרטי ברוקס, כולל קאהן וקיסר, ההיסטוריה של העולם - חלק א '(1981) התקבלה בצורה גרועה על ידי מרבית המבקרים וב קופות. מאכזבים באותה מידה היו Spaceballs (1987), המראה על סדרת מלחמת הכוכבים ו- Life Stinks (1991). ברוקס ביים אז את רובין הוד: גברים בטייטס (1993), שליח של רובין הוד: נסיך הגנבים (1991), בו כיכב קווין קוסטנר (והיה בדרך כלל מוטה) כגיבור החוק האגדי. תמונת התנועה הסופית של ברוקס כבמאי הייתה הדרקולה הבלתי נתפסת: Dead and Loving It (1995).
לעבוד כמפיק ושחקן
כמייסד "ברוקספילמס", עסק עצמאי בתחום הובלות, עסק ברוקס בקריירה מקבילה כמפיק בכיר לסרטי "איכות" רציניים, כולל "איש הפילים" (1980), פרנסס (1982, ללא הסמכה) ו- 84 צ'ארינג קרוס דרך (1987) האחרון שבהם כיכב אשתו השנייה אן בנקרופט, אותה נישא בשנת 1964. ברוקס התלבש עם בנקרופט בסרט "להיות או לא להיות" (1983), גרסה מחודשת לסרטו של בימוי ארנסט לוביטש באותו שם. עבודתו כשחקן כללה הופעות קבועות בסיטקום הטלוויזיוני הפופולרי Mad About You בסוף שנות התשעים, שעבורו זכה בשלושה אמי, וגם קטע אורח בסדרת HBO לרסן את ההתלהבות שלך. הוא זכה בפרס גראמי על אלבום הקומדיה המדוברת "איש הזקן 2000" בשנת 2000 (1998). בנוסף, הוא השאיל את קולו לתכניות וסרטי טלוויזיה שונים. האחרון כלל את סדרת הסרטים המוצלחת של טרנסילבניה (2015, 2018). בשנת 2019 השמיע את דמותו של הפיליפ ברוקס בסרט האנימציה צעצוע של סיפור 4.
ברוקס עשה קאמבק מרהיב בשנת 2001 כמפיק, מלחין וליברט של מחזמר הבמה הפופולרי להפליא בברודווי, המבוסס על "המפיקים". ברוקס קיבל כמה פרסי טוני על ההפקה, ועם הזכיות הללו הוא הפך לאחד הבדרנים הבודדים שהרוויחו EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני). הוא עקב אחרי זה בשנת 2007 עם מחזמר בברודווי המבוסס על פרנקנשטיין הצעיר. ברוקס נבחר בשנת 2009 לתואר "מרכז קנדי" בזכות תרומותיו לקומדיה האמריקאית.
