מיילדת

מיילדות, טיפול בנשים בהריון, לידה (לידה) והתקופה שלאחר הלידה הכוללת לעתים קרובות גם טיפול בילוד.

מיילדות לפני המאה העשרים

מיילדות היא זקנה כמו לידה. אכן, מיילדות מבחינה היסטורית היו נשים שהיו אמהות עצמן והפכו למיילדות כאשר הגיעו לידות שכנים או בני משפחה. אם כי ללא הכשרה פורמלית, חלק מהמיילדות היו בעלות ידע נרחב בתרופות צמחיות וביצעו שירותי רפואה מעבר ללידות. מיילדות הייתה עיסוק חשוב עבור נשים נשואות, מבוגרות או אלמנות, שסיפקו להן תשלום, בעין, או הון חברתי תמורת עבודתן.

האוניברסליות של לידה הופכת את התרגול למיילדות לאבן מגע תרבותית, כפי שניתן לראות בהתייחסויות טקסטואליות ותמונות היסטוריות למיילדות הלומדות בלידות. מיילדות ביישוב תפסו עמדות רבות לאורך קשת של קבילות חברתית, מהכבוד היטב לשוליים. במקום בו נערכה המיילדת בכבוד רב, התרגול הציע מעמד מוגבה עבור המיילדת ומשפחתה. במקום בו המיילדות היו בעלות מעמד קהילתי נמוך יחסית, הידע הרפואי המיוחד של המיילדות והמגע עם נוזלי ראייה הורידו אותם לצוותים הנמוכים ביותר, וכפי שחושבים ההיסטוריונים, חשופים לרדיפות כמכשפות. כמה מהחוקים המוקדמים ביותר שהנחו את תרגול המיילדות הופיעו בצרפת של המאה ה -15 והונהגו בחלקם כדי לצמצם את מה שנאמן כנוהג בכישוף בקרב מיילדות. חוקים מאוחרים ביטלו את הכישוף והתרכזו אך ורק בתרגול המיילדות. כמה מחוקים ראשונים כאלה כללו את החוקים שהוקמו בלונדון של המאה ה -17, שם היו מיילדות מורשות על ידי כנסיית אנגליה, והרישוי בבריטניה הוחמיר באמצעות חוק המיילדות משנת 1902. במאה ה -19 הוכנסו חוקים לרישוי מיילדות. באוסטריה, נורווגיה ושוודיה.

במקומות רבים לפני המאה ה -20 נחשבו המיילדות כשירות מרגע שהן ילדו ילדים. למיילדות אלו הייתה אולי תקופת חניכות אצל מיילדת או רופא מנוסה, או יתכן שגייסו אותה שכנה או בן משפחה כדי לעזור בעיצומם של הלידה. בין תוכניות ההכשרה הרשמיות המוקדמות ביותר היו אלה שהוקמו במאה ה -17 בהולנד, בעיקר העיר אמסטרדם; התוכניות בשוודיה, צרפת וסקוטלנד עקבו אחר כך. תוכניות אלה חופפות את הופעתן של בתי חולים ליולדות או שוכבים ברחבי אירופה. בצ'ילה ובארגנטינה הוקמו במאה ה -19 תוכניות הכשרה פורמליות למיילדות, ובמאה ה -20 נולדו המיילדות כמעצבי מדיניות במשרד הבריאות של צ'ילה.

למרות הרישוי שהיה קיים במדינות מסוימות, בדרך כלל פיקוח באופן בלתי סדיר על תרגילי מיילדות על ידי מוסדות דתיים או ממשלתיים מקומיים. לעתים קרובות יותר, מיילדות עוסקות בעסקאות פרטיות עם משפחות הפורות, ללא כל תקנה. באזורים עם מיילדת מאומנת ומוסדרת היו שיעורים נמוכים יחסית של תמותת אמהות מאשר באזורים שבהם נשים הסתמכו על עוזרות לא מאומנות או נולדו לבדן, אפילו כאשר שיעורי התמותה הכללית של האם היו גבוהים למדי.

רופאים גברים שיתפו פעולה והתמודדו עם מיילדות מתחילת המאה ה -18. עם זאת, בהתאם למקובל באותה תקופה, נוכחותם של גברים בחדר הלידה נתפסה בדרך כלל כפוגעת. אולם היכולת של הרופאים להציע הקלה בכאבים בלידה, כמו גם את עדותם על התועלת של מלקחיים ללידה והתעקשותם שהם היו מוכשרים יותר לטפל בהליכים מורכבים הדורשים כלים מיילדים, גרמו לנשים ממעמד הביניים לבחור רופאים גברים על פני מיילדות.. בנוסף, במדינות מסוימות היה זה בלתי חוקי שנשים השתמשו בכלים מיילדים. עם קבלת אנטיספסיס וטכניקות מיילדות משופרות במאה ה -20, יותר נשים מכל הכיתות החלו לבחור לידות בבית חולים.

ההתפתחויות במאה העשרים

במאה ה -20, התמקצעות המיילדות, הרפואה והסיעוד עוררו דיונים על עתיד המיילדות שנפתרו אחרת ברחבי העולם. במשך חלק ניכר מהמאה בבריטניה, למשל, המיילדות היו קיימות כמקצוע עצמאי שהקיים יחד עם סיעוד ורפואה. באוסטרליה הופעלה המיילדת תחת סיעוד, ובארצות הברית היא נעלמה כמעט לחלוטין. במקום בו המיילדות המשיכו ללא הפרעה, התרכז הדיון הציבורי בתפקידה של המיילדת בעתיד שירותי הבריאות. בצפון אמריקה הדיון התמקד בשאלה האם המיילדת בכלל הייתה הכרחית.

בבריטניה חוק המיילדות משנת 1902 דרש במפורש כי המיילדות ישתתפו בתוכנית הכשרה. היא גם הגבילה מיילדות ללידות רגילות, חייבה אותן להעביר טיפול באישה עובדת לרופא במקרים מורכבים, והגבילה מיילדות להשתמש במכשירים כמו מלקחיים. הפורמליזם המוקדם של תרגול המיילדות סייע לבנות את מקומו בקרב שירותי הבריאות בבריטניה. תהליכים דומים התנהלו במדינות אירופיות אחרות, כמו שבדיה, שם מילאו מיילדות בשימוש במלקחיים למשלוח מכשירים במקרים בהם הרופא לא יכול היה להגיע בזמן. שמירת המיילדות בקרב ספקי הליבה של אותן מדינות בתחום שירותי הבריאות אפשרה למיילדות להיות חלק בר-קיימא במתן שירותי הבריאות אל מול תחרות מצד רופאים ואחיות.

אימוני המיילדות היו קשורים מבחינה תרבותית כמו התרגול שלה. סטנדרטים ותקנות מיילדות מקצועיות שהוצגו במסגרת הקולוניאלית, למשל, שיקפו את גישתה של המדינה המתנחלת לתרגול. מכאן שרבות מהמושבות הבריטיות לשעבר באפריקה ובאיים הקריביים הקימו מודל בריטי לחינוך המיילדות, ובשטחים הקולוניאלים הצרפתיים לשעבר ניצח מודל להכשרה ישירה ולרישיון. בפיתוח פוסט-קולוניאלי, מדינות רבות שמרו על חינוך ורישיון מיילדות כחלק חיוני במערכות הבריאות שלהן.

לעומת זאת, בארצות הברית ובקנדה נדחקו לאט לאט המיילדות מהשטח, בחלקן על ידי שיתוף פעולה של רפואה וסיעוד ובחלקן על ידי הגירה. במחצית הראשונה של המאה העשרים בארצות הברית, ההתאגדות למיילדות עם התחתונים, המהגרים, האמריקאים האפריקאים והאינדיאנים יצרה תפיסה בקהילה הרפואית והסיעודית של המיילדות כלא היגיינית וכרוכה בפרקטיקות לידה לא מדעיות. באותה תקופה הוכשרו מיילדות רבות מאירופה ומיפן שהתאמנו בקרב קהילות המהגרים בארצות מולדתן. עם זאת, הקשר של הקהילה הרפואית האמריקאית למיילדות עם אמונות טפלות ופרקטיקה לא מיומנת גברו על תוצאות הלידה הטובות שהשיגו המיילדות. בנוסף, תמותת תינוקות ואמהות גבוהה בארצות הברית יוחסה לעיתים קרובות - בין אם נכונה ובין אם לא - לשכיחותן של לידות מטופלות המיילדות.

מיילדות שימשו חוליות חיוניות בסיוע לנשים עולות ומשפחותיהן להסתגל למדינתן החדשה. אך ככל שאוכלוסיות התאקלמו בתרבות האמריקאית המיינסטרימית, הן החלו להשאיר את מיילדותיהן מאחור. סיעוד מאומן החל גם הוא לפגוע במיילדות: אחיות לבריאות הציבור פיקחו על מיילדות לא מאומנות והציעו לאמהות שיעורים בטיפול נאות בתינוקות וילדים. הרפואה המדעית, עם הבטחתה למשלוחים בטוחים ללא סיכון לדימום, זיהום ומוות, הביאה לסיום מרבית התרגול המיילדות בצפון אמריקה. עד שנות החמישים כ 88 אחוז מהלידות בארצות הברית התרחשו בבתי חולים עם רופאים.

המיילדות מעולם לא הושמדה לחלוטין בצפון אמריקה; לדוגמה, היא נשמרה באוכלוסיות כפולות ועתירות הכנסה, פעמים רבות עם תמיכה ממשלתית, כדי לשפר את תוצאות הלידה. בקנדה, ממשלות פרובינציה תמכו בתרגול המיילדות באזורים מצפון וחוף מרוחקים גם לאחר שתכניות ההדרכה והמיילדות הושלמו באזורים דרומיים מאוכלסים יותר. בארצות הברית, טיפחו תרגול מיילדות בתכניות הכשרה כמו אלה בבית הספר לסיעוד פרונטייר לתואר שני בקנטקי ובמכון ליולדות קתולי בניו מקסיקו. התוכניות הללו נבנו בסגנון בריטי של חינוך מיילדות, שהתמקד בלידות רגילות והועברו לטיפול אצל רופאים אלה עם סיבוכים. התוכניות שימשו בעיקר את עניים עירוניים וכפריים. אף על פי שמעולם לא סיימו מספר רב של מיילדות, ובוגריהן התמודדו עם מחסור בהזדמנויות המיילדות, תוכניות כאלה המשיכו למיילדות בצפון אמריקה במהלך אמצע המאה העשרים.