ביקורת ספרותית על נרטיולוגיה

נרטולוגיה, בתיאוריה ספרותית, חקר מבנה נרטיבי. הנראטולוגיה בוחנת מה המשותף לסיפורי נרטיבים ומה הופך את אחד לשני זה מזה.

כמו סטרוקטורליזם וסמיוטיקה, שממנה נגזר, הנראטולוגיה מבוססת על רעיון של שפה ספרותית משותפת, או על תבנית קודים אוניברסאלית הפועלת בטקסט של יצירה. נקודת המוצא התיאורטית שלה היא העובדה שנרטיבים נמצאים ומועברים באמצעות מגוון רחב של אמצעי תקשורת - כמו שפה בעל פה ובכתב, מחוות ומוזיקה - וכי ניתן לראות את הסיפור "אותו" בצורות רבות ושונות. התפתחות גוף התיאוריה הזה, והטרמינולוגיה המתאימה לו, האיצה באמצע המאה העשרים.

יסודות הנראטולוגיה הונחו בספרים כמו Morfologiya skazki של ולדימיר פרופ (1928; מורפולוגיה של סיפור עממי), שיצר מודל לסיפורי עם המבוסס על שבע "תחומי פעולה" ו -31 "פונקציות" של סיפור; מבנה אנתרופולוגיה של קלוד לווי שטראוס (1958; אנתרופולוגיה מבנית), אשר תיאר דקדוק של מיתולוגיה; מבנה Sémantique של AJ Greimas (1966; סמנטיקה מבנית), שהציע מערכת של שש יחידות מבניות המכונות "אקטנטים"; ו- Grammaire du Décaméron של צומתן טודורוב (1969; הדקדוק של הדקמרון), שהציג את המונח נרטולוגיה. באיורים III (1972; תרגום חלקי, שיח נרטיבי) ו- Nouveau Discours de récit (1983; Discourse Narrative Revisited), קידם גרארד ג'נט מערכת ניתוח שבחנה הן את הקריינות בפועל והן את פעולת הקריינות בזמן שהיו קיימים מלבד הסיפור. או התוכן. תיאורטיקנים משפיעים נוספים בתחום הנראטולוגיה היו רולנד בארת ', קלוד ברמונד, ג'רלד פרינס, סימור צ'טמן ומיקה בל.