תמונה של הרומן של דוריאן גריי מאת ווילד

תמונתו של דוריאן גריי, רומן פנטזיה מוסרי מאת הסופר האירי אוסקר ווילד, שפורסם בראשית דרכו במגזין החודשי של ליפינקוט בשנת 1890. לרומן, היחיד שכתב וילד, היו שישה פרקים נוספים כאשר יצא לספר בשנת 1891 היצירה, סיפור ארכיטיפי של צעיר הרוכש נער נצחי על חשבון נפשו, הייתה תערוכה רומנטית של האסתטיקה של ווילד עצמו.

חידון

ממובי-דיק לחלל אודיסי

מי היה המחבר של מילון השפה האנגלית, שפורסם בשנת 1755?

סיכום

הסיפור מתחיל בסטודיו לאמנות של בזיל הולווארד, הדן בציור אקטואלי עם חברו השנון והאמורי לורד הנרי ווטון. הנרי חושב שצריך להציג את הציור, דיוקן של צעיר יפה במיוחד, אך בזיל לא מסכים אותו, מחשש שאפשר לראות את האובססיה שלו לנושא הדיוקן, דוריאן גריי, ביצירה. דוריאן מגיע ואז הוא מוקסם כשהנרי מסביר את אמונתו כי יש לחיות את החיים במלואם על ידי פינוק דחפיו של האדם. הנרי מציין גם כי היופי והנוער חולפים, ודוריאן מצהיר שהוא היה נותן את נשמתו אם הדיוקן היה מזדקן ומקומט בעודו נשאר צעיר ונאה. בזיל מעניק את הציור לדוריאן.

הנרי מחליט לקחת על עצמו את הפרויקט לעצב את אישיותו של דוריאן. כמה שבועות לאחר מכן, דוריאן מספר להנרי שהוא התאהב בשחקנית, סיביל ויין, בגלל יופיה הגדול וכישרון המשחק. הנרי ובזילגו איתו לתיאטרון מעולה לראות את סיביל, אבל ההופעה שלה איומה. סיביל מסבירה לדוריאן שכעת כשהיא יודעת מהי אהבה אמיתית, היא כבר לא יכולה להעמיד פנים שהיא מאוהבת על הבמה. דוריאן נהדף ולא רוצה שום קשר לה יותר. כשהוא חוזר לביתו, הוא רואה הבעה אכזרית על פני דיוקנו, והוא מחליט לבקש את סליחתו של סיביל. עם זאת, הנרי מגיע למחרת עם הבשורה כי סיביל התאבד בלילה הקודם, והוא משכנע את דוריאן כי אין סיבה שהוא ירגיש רע בעניין.

דוריאן הוסר את הדיוקן לעליית הגג שלו. הנרי שולח לדוריאן ספר שהוא מוצא רעיל ומרתק (המבקרים הציעו שזה עשוי להיות נגד הדגן מאת ג'וריס-קארל הוימנס). בהשפעת הספר, דוריאן מבלה את 18 השנים הבאות במרדף אחר עודף קפריזי וסיבירי, והוא נמשך יותר ויותר לרוע. לעתים קרובות הוא מבקר בדיוקן ומצייר את סימני ההזדקנות והשחיתות המופיעים, אם כי הוא עצמו נותר ללא פגמים.

ערב אחד הוא נתקל בבזיל, שאומר לו שיש שמועות שהוא הרס את חייהם והמוניטין של אנשים רבים. דוריאן, לעומת זאת, מסרב לקבל את האשמה. בזיל מצהיר כי ברור שהוא לא מכיר את דוריאן, שמגיב בכך שלקח אותו לעליית הגג כדי לראות את הדיוקן. הציור נהיה מחריד. בזיל אומר לדוריאן שאם זה השתקפות של נשמתו, עליו לחזור בתשובה ולהתפלל לסליחה, ודוריאן זועם לפתע רוצח את בזיל. הוא סוחט חבר אחר לשעבר כדי להיפטר מהגופה.

דוריאן הולך למאורת אופיום, שם מוצא אותו אחיו הנוקם של סיביל, ג'יימס, אך העובדה שדוריאן עדיין נראה צעיר למדי, מניעה אותו מלפעול. עם זאת, פטרון נוסף של המאורה מגלה מאוחר יותר את גילה של דוריאן. במסיבת ציד שלאחריה באחוזתו הכפרית של דוריאן, אחד הציידים יורה והורג בטעות את ג'יימס שהסתתר בסבך.

כמה שבועות לאחר מכן דוריאן אומר להנרי שהוא החליט להפוך לחסידות ובאחרונה החליט נגד לנצל ילדה צעירה שהוכתה איתו. דוריאן הולך לבדוק אם הדיוקן השתפר בגלל מעשהו המכובד, אך הוא רואה שהוא הצליח לראות ערמומיות. הוא מחליט להשמיד את הדיוקן ודוקר אותו בסכין. משרתיו שומעים צעקה, וכשהם מגיעים הם רואים זקן מתועב מת על הרצפה עם סכין בחזהו ודיוקן הצעיר היפה שהיה פעם.

מורשת

"אין דבר כזה ספר מוסרי או לא מוסרי", כתב ווילד. "הספר כתוב היטב, או כתוב היטב. זה הכל." העריצות המרכיבות את "קדמת הבמה" של הרומן של ווילד היו תגובתו למבקרים שהוקיעו את חוסר המוסריות וחוסר הבריאות של הסיפור הזה לאחר הופעתו השערורייתית הראשונה במגזין החודשי של ליפינקוט. עם זאת, על כל תענוגותיו העבריינים, ניתן היה בקלות לקרוא את תמונתו של דוריאן גריי כספר מוסרי עמוק, אפילו סיפור אזהרה מפני סכנות סגן. ירידתו של דוריאן לריבוי מוסרי אינה ראויה להערכה ואינה מעוררת קנאה. אכן, הילד היפה הוא הדמות הפחות מעניינת בספר הנושא את שמו. מה שבטוח, זהו שנינותו האגרגרמטית של הלורד הנרי ווטון שמעודד את דוריאן במסעו אחר חושניות ותחושה, אך ערכיו של דוריאן מסוטים את האתיקה הוויליאנית הרצינית ביותר שהם דומים להם באופן שטחי. בעוד שמאמריו של ווילד דגלו באינדיבידואליזם ובמימוש עצמי כדרך לחיים עשירים יותר ולחברה צודקת יותר, דוריאן הולך בדרך של נהנתנות, פינוק עצמי והתאמת אחרים. זה בכל זאת סיפור שמשקף בצורה נוקבת את חייו הכפולים של ווילד עצמו ומצפה את נפילתו שלו. השלילה של דוריאן, "הכיעור הייתה המציאות האחת", מסכמת בצורה מסודרת את האסתטיקה של ווילד, הן את אהבתו ליפה והן את הקסם שלו עם החול.

פרסום הרומן שערורייתי את אנגליה הוויקטוריאנית, ותמונתו של דוריאן גריי שימשה כראיה נגד ווילד כאשר נשפט והורשע בשנת 1895 באשמה הקשורה להומוסקסואליות. הרומן הפך לקלאסיקה של הספרות האנגלית והותאם למספר סרטים, ובמיוחד גרסת 1945 שביים על ידי אלברט לוין וקיבל שלוש מועמדויות לפרס האוסקר.