מוזיקת ​​רגאיי

רגאיי, סגנון המוזיקה הפופולרית שמקורה בג'מייקה בסוף שנות השישים והופיע במהרה כמוזיקה הדומיננטית במדינה. בשנות השבעים זה הפך לסגנון בינלאומי שהיה פופולרי במיוחד בבריטניה, ארצות הברית ואפריקה. זה נתפס באופן נרחב כקול של מדוכאים.

חידון

מלחינים וכותבי שירים

מי כתב את פאר גינט?

על פי ההגדרה המוקדמת ב- "מילון האנגלית ג'מייקנית" (1980), רגאיי מבוסס על סאקה, צורה קדומה יותר של מוזיקה פופולרית ג'מייקנית, ומעסיק קצב כבד של ארבעה פעימות מונע על ידי תופים, גיטרה בס, גיטרה חשמלית וה" מגרד, ”מקל גלי שנשפשף על ידי מקל רגיל. (התוף והבס הפכו לבסיס למוזיקה אינסטרומנטלית חדשה, דוב.) המילון קובע עוד כי הצליל הגוזר של הגיטרה המקצבית שמגיע בסוף האמצעים משמש כ"ליווי לשירים רגשיים המבטאים לעתים קרובות דחייה של הקמה ". תרבות של לבן-לבן. " מונח נוסף לאפקט נגני הגיטרה הייחודי הזה, סקנגיי, מזוהה עם קולות יריות שמתרחשים ברחובות הגטאות של קינגסטון; כביכול, סקנג מוגדר "אקדח" או "סכין מחגר". כך ביטאו רגאיי את הקולות והלחצים של חיי הגטו. זו הייתה המוזיקה של תרבות הנער "הגס" (שיהיה הגנגסטר) המתהווה.

באמצע שנות השישים, בניהולם של מפיקים כמו הדוכס ריד וקוקסון דוד, האטו מוזיקאים ג'מייקנים באופן דרמטי את קצב הסאקה, שקצביהם האנרגטיים שיקפו את האופטימיות שהביאה את עצמאותה של ג'מייקה מבריטניה בשנת 1962. הסגנון המוזיקלי שהביא, רוק יציב, היה קצר מועד אך הביא תהילה למבצעים כמו ההפטונים ואלטון אליס.

רגאיי התפתחו משורשים אלה ונשאו את משקלם של מילות שורות פוליטיות יותר ויותר שהתייחסו לחוסר צדק חברתי וכלכלי. בין אלו שחלצו על צליל הרגאיי החדש, עם הקצב המהיר יותר שהונע על ידי הבס, היו גם טווטס והמייטיאלס, שהגיעו ללהיט הגדול הראשון שלהם עם "54-46 (That's My Number)" (1968), והוויילרים - באני ווייילר, פיטר טוש, והכוכב הגדול ביותר של הרגאיי, בוב מארלי - שהקליט להיטים בסטודיו הראשון של דוד, ובהמשך עבד עם המפיק לי ("שריטה") פרי. סופרסטאר רגאיי נוסף, ג'ימי קליף, זכה לתהילה בינלאומית ככוכב הסרט "קשה יותר הם באים" (1972). כוח תרבותי מרכזי בהפצת הרגאיי העולמית, סרט זה מתוצרת ג'מייקנית תיעד כיצד המוזיקה הפכה לקול של עניים ומנושלים. פס הקול שלה היה חגיגה של הרוח האנושית המתריסה שמסרבת להיות מדוכאת.

בתקופה זו של התפתחות הרגאיי, נוצר קשר בין המוזיקה לתנועה הראסטארית, המעודדת את מעבר הגולה האפריקאית לאפריקה, מכחישה את הקיסר האתיופי היילה סלסי הראשון (ששמו הקדום היה ראס [הנסיך] טפרי), ומאשר את הסכמיו השימוש הסקרמנטלי בגנג'ה (מריחואנה). ראסטאפרי (Rastafarianism) דוגל בשוויון זכויות וצדק ומונע על התודעה המיסטית של קומינה, מסורת דתית ג'מייקנית קדומה שהטקסה את התקשורת עם אבותיהם. מלבד מארלי והוויילרים, קבוצות שהפכו פופולריות לאיחוי של ראסטאפרי ורגאיי היו הנוער הגדול, השחור אוהורו, Burning Spear (בעיקר ווינסטון רודני) ותרבות. "הרוק של המאהב", סגנון רגאיי שחגג אהבה ארוטית, הפך לפופולרי בזכות יצירותיהם של אמנים כמו דניס בראון, גרגורי איסאכס ומקסי פריסט הבריטי.

בשנות השבעים הרגאיי, כמו סקה שלפניה, התפשטה לממלכה המאוחדת, שם יצרה תערובת של מהגרים מג'מייקנים ובריטים ילידי הארץ תנועת רגאיי שהפיקה אמנים כמו אסוואד, דופק פלדה, UB40 ומשורר הביצועים לינטון קווסי ג'ונסון. רגאיי התחבקה בארצות הברית בעיקר באמצעות עבודתו של מארלי - הן באופן ישיר והן בעקיפין (האחרון כתוצאה מגירסת הכיסוי הפופולרית של אריק קלפטון ל"אני שוטר את השריף "של מארלי בשנת 1974). הקריירה של מארלי ממחישה את האופן בו נארזו מחדש רגאיות כך שיתאימו לשוק רוק שהפטרונים שלו השתמשו במריחואנה והיו סקרנים לגבי המוזיקה שקידשה אותה. התמזגות עם ז'אנרים אחרים הייתה תוצאה בלתי נמנעת של הגלובליזציה וההשתלבות של המוסיקה בתעשיית הבידור הרב-לאומית.

הריקודים הריקודים של שנות ה -80 וה -90 ששכללו את העיסוק ב"טוסט "(ראפטינג על רצועות אינסטרומנטליות) היו יורשים לפוליטיזציה של רגאיי במוזיקה. דז'ייז אלה השפיעו על הופעתה של מוזיקת ​​היפ הופ בארצות הברית והרחיבו את שוק הרגאיי לקהילה האפרו-אמריקאית. בתחילת המאה ה -21 נותרו רגאיי אחד מכלי הנשק הנבחרים עבור העניים העירוניים, ש"האקדח הלירי שלהם ", כדבריו של פרפורמנט שבא דרגות, הקנה להם מידה של מכובדות.