ספורט קפיצות סקי

קפיצות סקי, אירוע סקי תחרותי בו המתמודדים גולשים במורד תלול המתעקם כלפי מעלה בסוף, או נקודת ההמראה. גולשים מזנקים מהסוף ומנסים לכסות כמה שיותר מרחק אופקי באוויר.

קפיצות סקי נכללות באולימפיאדת החורף מאז משחקי 1924 בשאמוני, צרפת. בתוספת גבעה שנייה וגדולה בהרבה לאולימפיאדת 1964, האירוע התפצל, ויצר קפיצת גבעות גדולות וקפיצות גבעות רגילות (או קטנות). תחרויות מתקיימות על גבעות מדורגות ומוכנות בקפידה, המסווגות לפי המרחק מנקודת ההמראה שרוב הגולשים יכלו לנסוע ועדיין לנחות בבטחה; האירועים הבינלאומיים הבכירים ביותר, כולל האולימפיאדה, מתמודדים בגובה 120 ו -90 מטר (393.7 וגובה 295.275 רגל) - גבעה גדולה וגבעה רגילה, בהתאמה. אירועי קפיצת סקי פרטיים וקבוצתיים מתמודדים באולימפיאדת החורף. אליפויות עולם לקפיצות סקי החלו בשנת 1925 תחת ממשלת ה- Fédération Internationale de Ski (FIS), והוקם סיור במונדיאל בשנת 1980.נשים לא התמודדו בקפיצות סקי באליפויות העולם ב- FIS עד 2009, ובשנת 2011 נוספה לוח הזמנים של קפיצות סקי בגבעה רגילה לנשים ללוח הזמנים של משחקי החורף האולימפיים 2014 בסוצ'י, רוסיה.

קפיצת סקי מתחילה בגישה, או בסיבוב, שמתחיל לעתים קרובות על פיגום, או מגדל; המגשר גולש במורד זה במצב כורע, צובר מהירות (עד 100 ק"מ לשעה) עד שהוא מגיע להמראה, שם הוא קופץ כלפי חוץ ומעלה. בגלל הסיכון לנסוע במורד במהירויות כה גבוהות והאפשרות במקביל לנחות רחוק מדי בתחתית הגבעה, ניתנת לשופטים את הסמכות להוריד את נקודת ההתחלה של קפיצה על מנת להוריד את המהירות הפוטנציאלית המרבית של הקופצים.

כשיש באוויר, המתחרים יכולים לסמוך רק על מיקום הגוף כדי למקסם את הקפיצה שלהם. עד תחילת שנות התשעים עמדתם המועדפת של מרבית הקופצים הייתה להישען רחוק קדימה מהקרסוליים עם ברכיים ישרות ומגלשיים אחוזים במקביל ונטו מעט כלפי מעלה. תנוחה זו ממזערת את עמידות הרוח ותורמת אפקט הרמה אווירודינמי להגדלת אורך הקפיצה. עם זאת באמצע שנות השמונים הפגין המגשר השבדי ג'אן בוקלב טכניקה חדשה שסיפקה עוד יותר הרמה: סגנון ה- V. תנוחה זו מושגת על ידי הפניית קצות המגלשיים כלפי חוץ לכיוונים מנוגדים ליצירת צורת V. לאחר שלעג בתחילה ללעג בגלל הסגנון הלא-מסורתי שלו,בוקלב היה לימים המודל של מגשני הגלישה העולמית לאחר זכייתו במקום הראשון בתחרות גביע העולם 1988-89 ובדיקות מדעיות שהוכיחו את המעלית המעולה שזכתה בסגנון ה- V.

The landing of a jump is made on a steep section of the hill in a more upright position, with the shock of contact taken up by the knees and hips and one ski farther forward than the other (the telemark position). After the slope levels off, the jumper stops his forward momentum by turning. In addition to the judges’ ability to lower the starting point, other precautions are taken to prevent overjumping, including limits on ski length and ski-suit thickness (thicker suits permit more air to be trapped in the suit and thereby allow for longer jumps) and rules for the placement of bindings on skis. The hills have also been altered for safety; hills are now contoured to ensure that a jumper is rarely more than 3 to 4.5 metres (10 to 15 feet) above the ground during a jump.

Competitors make two jumps. Performance is decided partly by distance covered and partly by form, on the basis of style marks awarded by five judges. Concerning distance, a jump to the K-point (where the distance from the starting point equals the height of the hill) garners a jumper 60 points, with additional points added for each metre beyond the K-point. Style points are deducted for such errors as touching the ground with a hand after landing or not landing with one foot before the other.

Ski flying is similar to ski jumping in every respect except its scoring system, which emphasizes distance over style. Under ideal conditions top contestants are capable of leaps of over 200 metres (656 feet). Ski flying is not included in the Olympics.