האפיפיור הקדוש פאולוס השישי

סנט פאולוס השישי, שמו המקורי ג'ובאני בטיסטה מונטיני, (נולד ב -26 בספטמבר 1897, קונססיו, ליד ברשיה, איטליה - נפטר ב- 6 באוגוסט 1978, קסטל גנדולפו; הומת ב -19 באוקטובר 2014; הושחת 14 באוקטובר 2018; יום חג 26 בספטמבר), האפיפיור האיטלקי (שלט בשנת 1963-78) בתקופה שכללה את מרבית מועצת הוותיקן השנייה (1962–65) ואת התקופה המיידית שלאחר השגחה, בה הוציא הנחיות והדרכה לכנסיה הרומית הקתולית המשתנה. המועמד שלו התמודד עם הבעיות וחוסר הוודאות של כנסייה העומדת בפני תפקיד חדש בעולם העכשווי.

ראשית החיים והקריירה

בנו של עורך דין ממעמד הביניים - שהיה גם עיתונאי ואיש פוליטי מקומי - ושל אם השייך לאותו רקע חברתי, מונטיני התחנך בשנותיו הראשונות בבית בעיקר בגלל בריאות שברירית. בהמשך למד בברשיה. הוסמך לכהן ב- 29 במאי 1920, הוא נשלח על ידי הבישוף שלו לרומא ללימודים גבוהים ובסופו של דבר גויס לשירות הדיפלומטי של הוותיקן. המשימה הראשונה שלו, במאי 1923, הייתה לצוות המטה השליחתי (תפקיד שגריר האפיפיור) בוורשה, אך בריאות קשה התעקשה החזירה אותו לרומא לפני סוף אותה שנה. לאחר מכן הוא למד לימודים מיוחדים באקדמיה הקהילה, בית הספר להכשרה לדיפלומטים עתידיים של הוותיקן, ובמקביל חזר לעבוד במזכירות המדינה של הוותיקן, שם הוא נשאר בתפקידים בעלי חשיבות גוברת במשך יותר משלושים שנה.

בשנת 1939 מונה מונטיני למזכיר המדינה האפיפיור ובהמשך, בשנת 1944, כממלא מקום תפקידו של מזכיר לעניינים רגילים (או לא-דיפלומטיים). הוא דחה הזמנה להתעלות למכללה הקדושה לקרדינלים בשנת 1953. בתחילת נובמבר 1954 מינה אותו האפיפיור פיוס ה -12 לארכיבישוף מילאנו, והאפיפיור ג'ון XXIII כינה אותו קרדינל בשנת 1958. הוא נבחר לאפיפיור ב- 21 ביוני, 1963, ובחר להיות מוכר בשם פול השישי.

הוותיקן השני של הוותיקן השני ופול השישי

חלוקת המונטיני החלה בתקופה שלאחר המושב הראשון הקשה של מועצת הוותיקן השנייה, בו האפיפיור החדש מילא חלק חשוב, אם כי לא מרהיב,. הקשר הארוך שלו עם סטודנטים באוניברסיטה באווירה הסוערת של ימיו הראשונים של המשטר הפשיסטי באיטליה, בשילוב עם נטיית מוחו הפילוסופית בדרך כלל - שפותח על ידי הרגל ארוך שנים של קריאה נרחבת ומהורהרת - איפשר לו להביא ל הבעיות המורכבות של התקופה, הבנה אקדמית, יחד עם הידע הנגזר משנים ארוכות של ניסיון דיפלומטי מעשי. פאולוס השישי הנחה את שלושת הישיבות שנותרו במועצת הוותיקן השנייה, ופיתח לעיתים קרובות נקודות בהן ניגן לראשונה כארכיבישוף הקרדינל של מילאנו. דאגתו העיקרית הייתה שהכנסייה הרומית-קתולית במאה העשרים צריכה להיות עד נאמן למסורת העבר, למעט כאשר המסורת הייתה בעליל אנכרוניסטית.

עם סיום המועצה (8 בדצמבר 1965) עמד פול השישי מול המשימה האדירה של יישום החלטותיה, שהשפיעו כמעט על כל היבט של חיי הכנסייה. הוא ניגש למשימה זו מתוך תחושת הקושי הכרוך בביצוע שינויים במבנים ותרגילים בני מאות שנים - שינויים שנדרשו עקב הרבה מהפכים מהירים בסביבה החברתית, הפסיכולוגית והפוליטית של המאה העשרים. גישתו של פול השישי הייתה באופן קבוע הערכה מדוקדקת של כל סיטואציה קונקרטית, עם מודעות חדה לסיבוכים הרבים והמגוונים שלדעתו אי אפשר היה להתעלם מהם.

עמדות פילוסופיות שכיחות זו התייחסו לעיתים קרובות על ידי מבקריו לביישנות, חוסר החלטיות וחוסר וודאות. עם זאת, רבות מהחלטותיו של פאולוס השישי בשנים מכריעות אלה דרשו אומץ. ביולי 1968 פרסם את Humanae vitae האנציקלולוגית שלו ("מחיי אדם"), אשר אישר מחדש את עמדתם של כמה מקודמיו על המחלוקת המסריחה ארוכת השנים על אמצעים מלאכותיים למניעת הריון, שהתנגדה לה. בתחומים רבים אנציקלולוגית זו עוררה תגובות לוואי שעלולות להיות מתוארות כהתקפות האלימות ביותר על סמכות הוראת האפיפיור בתקופה המודרנית. באופן דומה, עמדתו האיתנה על שמירת פרישות כהונה (Sacerdotalis caelibatus, יוני 1967) עוררה ביקורת קשה מאוד. בהמשך דמה פאולוס השישי את מספר הכמרים הרב שעזב את המשרד ל"כתר קוצים ". הוא גם הפריע למספר ההולך וגדל של גברים ונשים דתיים המבקשים שחרור מהנדרים או שנטשו על הסף את נדריהם הדתיים.

כבר מתחילת שנותיו כאפיפיור, נתן פול השישי ראיות ברורות לחשיבות שהוא קשר למחקר ולפתרון הבעיות החברתיות והשפעתן על השלום העולמי. שאלות חברתיות כבר בלטו בתוכניתו הפסטורלית מרחיקת הלכת במילאנו (1954–63). באותן שנים הוא נסע רבות ביבשת אמריקה ובאפריקה, ובמרכזו התייחסותו בעיקר לדאגה לעובדים ולעניים. בעיות כאלה שלטו במכתבו האנציקלולוגי הראשון, Ecclesiam suam ("כנסייתו"), 6 באוגוסט 1964, ובהמשך הפך לנושא התעקש של סיפורו המפורסם Populorum ("התקדמות העמים"), 26 במרץ, 1967. אנציקלופיק זה היה טענה כה מחודדת לצדק חברתי, שבכמה מעגלים שמרנים האשים האפיפיור במרקסיזם.