התפתחות כלכלית

פיתוח כלכלי כיעד של מדיניות

מניעים להתפתחות

תחום כלכלת הפיתוח עוסק בגורמים להתפתחות תת-מימית ובמדיניות שעשויה להאיץ את קצב הגידול בהכנסה לנפש. בעוד ששני הדאגות הללו קשורות זו בזו, ניתן למצוא מדיניות העשויה להאיץ את הצמיחה (למשל באמצעות ניתוח חוויותיהן של מדינות מתפתחות אחרות) מבלי להבין היטב את הסיבות להתפתחות.

מחקרים אודות הגורמים להתפתחות תת-מימדית וגם של מדיניות ופעולות העשויים להאיץ את ההתפתחות נערכים מסיבות שונות ומגוונות. יש מי שדואג למדינות המתפתחות על רקע הומניטרי; כלומר, עם הבעיה של עזרה לתושבי מדינות אלה להשיג רמת חיים מינימלית מסוימת במונחים של גורמים כמו מזון, ביגוד, מקלט ותזונה. עבורם, הכנסה נמוכה לנפש היא המדד לבעיית העוני במובן מהותי. מטרת הפיתוח הכלכלי היא לשפר את רמת החיים המהותית על ידי העלאת הרמה המוחלטת של הכנסות לנפש. העלאת ההכנסה לנפש היא גם יעד מצוין של מדיניות ממשלות כל המדינות המתפתחות. עבור קובעי מדיניות וכלכלנים המנסים להשיג את יעדי ממשלותיהם, לכן חשוב להבין את ההתפתחות הכלכלית, במיוחד בממדי המדיניות שלה. לבסוף, יש מי שעוסק בפיתוח כלכלי בין אם הם מאמינים שזה מה שאנשים במדינות מתפתחות רוצים, או מכיוון שהם מאמינים כי ניתן להבטיח יציבות פוליטית רק בשיעורים מספקים של צמיחה כלכלית. מניעים אלה אינם בלעדיים הדדית. מאז מלחמת העולם השנייה מדינות תעשייתיות רבות הושטו את סיוע החוץ למדינות מתפתחות משילוב של סיבות הומניטריות ופוליטיות.

מי שעוסק ביציבות פוליטית נוטה לראות את הכנסות הנפש לנפש של המדינות המתפתחות יחסית. כלומר, ביחס להכנסות הגבוהות לנפש של המדינות המפותחות. מבחינתם, גם אם מדינה מתפתחת מסוגלת לשפר את רמת החיים החומרית שלה באמצעות עלייה ברמת ההכנסה לנפש שלה, היא עשויה עדיין להתמודד עם הבעיה הסובייקטיבית המוחשעת יותר של חוסר שביעות הרצון שנוצר בעקבות הפער ההולך ומתרחב ב רמות יחסית בינו לבין המדינות העשירות יותר. (השפעה זו נובעת פשוט מפעולת חשבון הצמיחה על הפער הראשוני הגדול בין רמות ההכנסה של המדינות המפותחות למדינות הלא מפותחות. כדוגמה, מדינה לא מפותחת עם הכנסה לנפש של $ 100 למדינה מפותחת עם ניתן לשקול הכנסה לנפש של 1,000 דולר. הפער הראשוני בהכנסותיהם הוא 900 דולר. תנו להכנסות בשתי המדינות לגדול על 5 אחוזים. לאחר שנה, הכנסתה של המדינה הלא מפותחת היא 105 דולר, וההכנסה של המדינה המפותחת היא 1,050 דולר. הפער התרחב ל -945 דולר. הכנסות המדינה הלא מפותחת יצטרכו לגדול בכ -50 אחוזים כדי לשמור על אותו פער מוחלט של 900 $.) למרות שהיה פעם כלכלה בפיתוח ויכוח האם העלאת רמת החיים או הפחתת הפער היחסי בסטנדרט החיים היה הגדר האמיתי של המדיניות, הניסיון בתקופת 1960-80 שכנע את מרבית הצופים כי מדינות מתפתחות יכולות, בעזרת מדיניות מתאימה, להשיג שיעורי צמיחה גבוהים באופן יעיל הן כדי להעלות את רמת החיים שלהן די במהירות והן כדי להתחיל לסגור את הפער.

ההשפעה של חוסר שביעות רצון

אף על פי שהדאגה משאלת התחושה הסובייקטיבית של חוסר שביעות רצון בקרב המדינות הלא מפותחות והמתפתחות גברה ודעכה, היא מעולם לא נעלמה לחלוטין. תחושת אי שביעות הרצון והטרוניות של המדינות הלא מפותחות נובעת לא רק מהבדלים מדידים בהכנסות הלאומיות, אלא גם מהגורמים הפחות נמדדים, כמו תגובתם כנגד העבר הקולוניאלי והדחפים המורכבים שלהם להעלות את יוקרתם הלאומית ולהשיג שוויון באופן הרחב ביותר חוש עם המדינות המפותחות. לפיכך, אין זה נדיר למצוא כי ממשלותיהן משתמשות בחלק ניכר ממשאביהן בפרויקטים יוקרתיים, החל מפעלי פלדה, סכרים הידרואלקטריים, אוניברסיטאות והוצאות ביטחון וכלה באתלטיקה בינלאומית. סמלים אלה של מודרניזציה עשויים לתרום סיפוק וגאווה משותפים לאומית, אך עשויים או לא עשויים לתרום לגידול בהכנסה הלאומית הניתנת למדידה. שנית, ניתן לטעון כי במקרים רבים הפער הפנימי בהכנסות במדינות לא מפותחות יכול להיות מקור חזק יותר לרמת הסרטן הסובייקטיבית מאשר פער ההכנסה הבינלאומי. צמיחה כלכלית מהירה יותר עשויה לסייע בהפחתת הפערים הכלכליים הפנימיים בצורה פחות כואבת, אך יש לזכור כי צמיחה כלכלית מהירה יותר נוטה גם היא להביא לשיבוש גדול יותר והצורך לבצע התאמות גדולות יותר באופני חיים קודמים ובכך עשוי להגדיל את הסובייקטיבי תחושת תסכול ואי שביעות רצון. לבסוף, קשה לקבוע כי הבעיה הסובייקטיבית של חוסר שביעות רצון תישא קשר פשוט וישיר לגודל הפער הבינלאומי בהכנסות. חלק מהמדינות המאושרות ככל הנראה נמצאות באמריקה הלטינית, בה הכנסות לנפש בדרך כלל גבוהות יותר מאשר באסיה ובאפריקה. ספקן יכול להפוך את הגישה כולה ל reductio ad absurdum בכך שהוא מציין כי אפילו המדינות המפותחות עם הרמות הגבוהות והגדלות בהכנסה לנפש לא הצליחו לפתור את הבעיה הסובייקטיבית של חוסר שביעות רצון ותסכול בקרב חלקים שונים באוכלוסיהן.

מן המסקנות לעיל ניתן להסיק שתי מסקנות. ראשית, הבעיה הסובייקטיבית של חוסר שביעות רצון במדינות הלא מפותחות היא בעיה אמיתית וחשובה ביחסים בינלאומיים. אולם מדיניות כלכלית הפועלת בעוצמות כלכליות ניתנות למדידה יכולה למלא רק חלק קטן בפתרון של מה שבעיקר מהווה בעיה בפוליטיקה הבינלאומית. שנית, למטרה הצרה יותר של המדיניות הכלכלית אין ברירה אלא ליפול חזרה על הפרשנות של הכנסות הנפש לנפש של המדינות הלא מפותחות כאינדקס לעונין במובן מהותי. ניתן להגן על זה על ידי אימוץ מפורש של פסק הדין הערכי ההומניטרי שעל המדינות הלא מפותחות להעניק עדיפות לשיפור רמת החיים המהותית של המוני העם שלהם. אבל, גם אם לא יתקבל שיקול דעת ערכי זה, המדד המקובל להתפתחות כלכלית מבחינת עלייה בהכנסה לנפש עדיין שומר על התועלת שלו. ממשלות המדינות הלא מפותחות עשויות לרצות להשיג יעדים אחרים, שאינם מהותיים, אך הם יכולים לקבל החלטות ברורות יותר אם היו יודעים מה העלות הכלכלית של החלטותיהם. המדד המשמעותי ביותר לעלות כלכלית זו יכול להתבטא במונחים של ההזדמנות שנקבעה מראש להעלות את רמת ההכנסה לנפש.

סקירה של תיאוריות פיתוח

השערת ההתפתחות

אם המדינות הלא מפותחות הן מדינות בעלות הכנסה נמוכה, מדוע לקרוא להן לא מפותחות? השימוש במונח לא מפותח נשען למעשה על השערה כללית שעליה מושתת כל הנושא של כלכלת פיתוח. על פי השערה זו, לא ניתן להסביר את ההבדלים הקיימים ברמות ההכנסה לנפש בין המדינות המפותחות למדינות המפותחות אך ורק במונחים של הבדלים בתנאים טבעיים שאינם בשליטת האדם והחברה. זאת אומרת, המדינות הלא מפותחות אינן מפותחות מכיוון שבצורה כזו או אחרת הן עדיין לא הצליחו לנצל את הפוטנציאל שלהן לצמיחה כלכלית מלאה. פוטנציאל זה עשוי לנבוע מהפיתוח התחתון של משאבי הטבע שלהם, או משאבי האנוש שלהם, או מה"פער הטכנולוגי ". באופן כללי יותר, זה עשוי לנבוע מהתפתחות תת-ארגונית של ארגונים ומוסדות כלכליים, כולל רשת מערכת השוק והמכונות הניהוליות של הממשלה. ההנחה הכללית היא שפיתוח מסגרת ארגונית זו יאפשר למדינה לא מפותחת לעשות שימוש מלא יותר לא רק במשאבים המקומיים שלה אלא גם בהזדמנויות הכלכליות החיצוניות שלה, בצורה של סחר בינלאומי, השקעות זרות וחידושים טכנולוגיים וארגוניים..