מוזיקאי אמריקני הקטן

ריצ'רד הקטן, שמו המקורי ריצ'רד וויין פנימן, (נולד ב -5 בדצמבר 1932, מקון, ג'ורג'יה, ארה"ב - נפטר 9 במאי 2020, טוללהומה, טנסי), זמר ופסנתרן אמריקני ראוותני ששירי הלהיט שלו באמצע שנות החמישים הגדירו רגעים גדולים פיתוח הרוקנרול.

חִידוֹן

פרצופים אמריקאים מפורסמים: עובדה או בדיוני?

הלן קלר מעולם לא למדה לדבר.

נולד למשפחה של 12 ילדים, פנימן למד מוזיקת ​​גוספל בכנסיות הפנטקוסטליות בדרום העמוק. בילדותו הוא עזב את הבית כדי לבצע קצב ובלוז בתכניות רפואה ובמועדוני לילה, שם לקח את השם "ריצ'רד הקטן", כשהוא משיג ידוע לשמצה בזכות אנרגיה גבוהה על הבמה. ההקלטות הראשונות שלו בראשית שנות החמישים, שהופקו בסגנון הקפיצה-בלוז המרגיע של רוי בראון, לא הראו אף אחת מהטווח הקולי העולה שיציין את שירו ​​המאוחר.

פריצת הדרך שלו הגיעה בספטמבר 1955 בסשן הקלטות באולפן J&M בניו אורלינס, לואיזיאנה, שם ריצ'רד הקטן, מגובה על ידי להקת קצב-בלוז סולידית, הילל את "תותי פרוטי", עם האומרה הבלתי נשכחת, "וופ בופ בופ, בום בום! " בשנה וחצי שלאחר מכן, הוא הוציא מחרוזת שירים בתקליטי התמחות שנמכרו היטב בקרב קהלים שחורים ולבנים: "Rip It Up", "Long Tall Sally", "Ready Teddy", "Good Golly, Miss מולי, "ו"שלחו לי כמה לובין", בין היתר. מבורך בקול פנומנלי שמסוגל לייצר קרונים, יללות וצרחות חסרות תקדים במוזיקה הפופולרית, ריצ'רד הקטן רשם להיטים ששילבו מילים משעשעות מבחינה ילדותית עם גוונים מרמזים מינית. יחד עם הרשומות של אלביס פרסלי מאמצע שנות החמישים,המפגשים של ריצ'רד הקטן מאותה התקופה מציעים דגמים של שירה ומוזיקליות שמעניקים השראה למוזיקני רוק מאז.

ככל שההצלחה שלו גדלה, ריצ'רד הקטן הופיע בכמה מסרטי הרוקנרול המוקדמים ביותר: Don't Knock the Rock and The Girl Can't Help It (שניהם 1956) וגם Mr. Rock and Roll (1957). באחרון הוא עומד ליד הפסנתר ומונע שירים בעוצמה אפלה, שבשנים אייזנהאואר העגומות, נראה מוגזם, רושם שהועצם בגלל פומפדור, אייליינר, ואיפור פנקייק ביזארי.

At the very peak of his fame, however, he concluded that rock and roll was the Devil’s work. He abandoned the music business, enrolled in Bible college, and became a traveling Evangelical preacher. When the Beatles skyrocketed onto the music scene in 1964, they sang several of his classic songs and openly acknowledged their debt to their great forebear. This renewed attention inspired Little Richard to return to the stage and the recording studio for another shot at stardom. Although a new song, “Bama Lama Bama Loo” (1964), invoked the fun and vitality of his heyday, record-buying youngsters were not impressed. A major recording contract in the early 1970s produced three albums—The Rill Thing, King of Rock’n’ Roll, and Second Coming—collections that showed Little Richard in fine voice but somewhat out of his element in the hard rock styles of the period.

Little Richard continued to appear at concerts and festivals until 2013, when he announced his retirement. In his increasingly rare TV appearances, his madcap mannerisms, so threatening to parents in the 1950s, had come to seem amusingly safe. Having weathered a career marked by extraordinary changes in direction, Little Richard survived not only as the self-proclaimed “architect of rock and roll” but also as a living treasure of 20th-century American culture.