האפיפיור של ניקולאס השני

ניקולאס השני, שמו המקורי ג'רארד מבורגונדי, גרארד דה בורגון הצרפתי, (נולד בורגונדי [צרפת] - נפטר ביולי 1061, פירנצה [איטליה]), האפיפיור בין השנים 1059 ל- 1061, דמות מרכזית ברפורמה הגרגוריאנית.

חידון

יוצרי היסטוריה: עובדה או בדיוני?

הארי הודיני היה נוירוכירורג ידוע.

ג'רארד, שנולד באזור סמוך לקלוני, נחשף ככל הנראה ללהט הרפורמיסטי של המנזר שם. בהיותו בישוף פירנצה משנת 1045, הוא הטיל את חיי הקאנונה על כהני דיוקוסתו. מאמציו ברפורמה היו צעדים ראשונים לעבר החקיקה הדרמטית יותר שיבצע כאפיפיור.

בחירתו לאפיפיור הייתה פרשה מסובכת שחשפה את האתגרים העומדים בפני האפיפיור. כאשר האפיפיור סטיבן התשיעי (או X; 1057–58) חלה, הוא ביקש כי לא תתקיים בחירת יורש עד אשר ישוב הגרמני שלו הילדברנד (לימים האפיפיור גרגורי השביעי) מגרמניה. עם זאת, לאחר מותו של סטיבן, משפחת טוסקולאני העוצמתית תזמרה את בחירתו של ג'ון מינציוס, בישוף וולטרי, כ בנדיקטוס העשירי, אף שרק שני קרדינלים השתתפו בהצבעה; שאר הקרדינלים, כולל פיטר דמיאן, עזבו את רומא לפירנצה. עזיבתו של דמיאן פגעה ביותר בירושה של בנדיקטוס מכיוון שבתור הבישוף של אוסטיה, דמיאן היה אחראי על קידוש האפיפיור החדש. בסיינה בחרו הקרדינלים, בהשפעת הילדברנד, האפיפיור של ג'רארד בדצמבר 1058. המלך בגרמניה, הנרי הרביעי, והדוכס גודפרי מלוריין, המעצמה המובילה בצפון איטליה ואחיו של סטיבן התשיעי, קיבלו הודעה על הבחירות, וג'רארד זכו לתמיכתם כתוצאה מכך. הוא ליווה לרומא על ידי גודפרי והקנצלר הגרמני לאיטליה, וויברט מרוונה (לימים האנטיפופ קלמנט [III]). בדרך לרומא, כינס ג'רארד מועצה בסותרי שהכריז כי בנדיקט מודח; בנדיקטוס נמלט מרומא, וג'רארד קיבל את כס האפיפיור כניקולאס השני ב- 24 בינואר 1059.

ניקולאס התמודד עם מספר בעיות, כולל סוגיות שהועלו בגלל אי ​​סדרים בבחירותיו שלו. במועצה הראשונה שלו, שהתקיימה ב"לטרן "בפסחא בשנת 1059, הוציא ניקולאס צו על בחירות האפיפיור, שנועד למנוע התערבות מצד האצולה ולסדר את הירושה. הוא הקצה תפקיד מוביל לשבעת הבישופים הקרדינאליים, שהיו אמורים לבחור מועמד מתאים ואז לזמן את שאר הקרדינלים. אנשי הדת שנותרו ואנשי רומא היו אמורים להאמין בבחירה; הוכרה זכותו של הקיסר לאשר את הבחירות, אם כי היא לא התקבלה כתורשתית והיה עליו לאשר את האפיפיור כאשר הקיסר החדש נכנס לכס המלוכה. אף שהגזירה גרמה למתיחות בין רומא לבית הדין הגרמני, שהפיץ את גרסתו האישית, הרפורמה של ניקולאס הייתה צעד חשוב לביסוס עצמאות הכנסייה.

בסינוד לטרן קידם ניקולס גם את סדר היום הרפורמי שיזם ליאו התשיעי בשנת 1049. המועצה אסרה על סימוניה והשכרת השקעות, והצהירה כי שום כומר או איש דת לא יוכלו לקבל כנסיה מהדיוט. ניקולס והמועצה אסרו גם על נישואים פקידותיים ופילגש; המונים שחגגו על ידי כמרים עם נשים או פילגשות היו אמורים להחרים, וכמרים נשואים לא היו אמורים לבצע את ההמונים או להחזיק תועלת בכנסייה. התמיכה במטרות התנועה הרפורמית הגרגוריאנית, הרחיבה הסינוד גם את ההגנה האפיפית על אנשים ורכושם של עולי הרגל ונתנה סנקציה של האפיפיור לתנועות שלום אלהים והפסקת אלוהים, שקידמה את הרפורמה הדתית וביקשה להגביל את המלחמה ולהגן על אנשי דת ו אחרים שאינם מתחרים בעיתות מלחמה. זה היה גם במועצה כי ברנגר מטורס נאלץ לוותר על תורתו באוחרית.

מועצת לטרן הייתה רק אחד מהישגיו של ניקולאס כאפיפיור. הוא שלח legates כדי לפתור את המשבר במילאנו שהובילה תנועת הפטרינה, שקרא תיגר על הסדר החברתי הקבוע, השחיתות הכמורה וניהול הנישואין הכמורה. תוצאה גדולה עוד יותר הייתה החלטתו המהפכנית לכרות ברית עם הנורמנים בדרום איטליה. במועצת מלפי באוגוסט 1059, ניקולס השקיע את רוברט גיסקארד כדוכס אפוליה, קלבריה וסיציליה וריצ'רד מאברסה כנסיך קפואה, מה שהפך אותם לווסאלים של רומא. שני הנסיכים נשבעו שבועה של חיסיון לאפיפיור והבטיחו סיוע. רוברט גם נשבע לסייע לניקולאס להחזיר את השליטה בשטחי האפיפיור, לשמר את ניקולאס בתפקידו, ולסייע לקרדינלים בבחירות האפיפיור בעתיד. ניקולס הפיק תועלת רבה מהברית; הנורמנים אף כבשו את בנדיקט והגישו אותו בפני האפיפיור בשנת 1060.

הברית עם הנורמנים הביאה למתיחות עם השליט הגרמני, שטענותיו על שטח איטלקי וזכותו המסורתית להגן על האפיפיור התערערו. זמן קצר לפני מותו של האפיפיור בשנת 1061, הבישופים הגרמנים הכריזו על כל גזרותיו של ניקולס בטלות וניתקו את היחסים עם רומא. ההפסקה אולי הושפכה על ידי הברית הנורמנית, על ידי החזרתו של ניקולאס לאיסורי סימוניה ונישואין פקידותיים, או עימות עם הארכיבישוף של קלן; הסיבה המדויקת נותרה בלתי ודאית, אך לצינון היחסים השלכות חמורות. שלטונו הקצר אך האירוע של ניקולאס הותיר חותם עמוק בכנסיה ובאפיפיורות מימי הביניים.