המפלגה הקומוניסטית של המפלגה הפוליטית של ברית המועצות, ברית המועצות

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (CPSU), המכונה גם (1925–52) המפלגה הקומוניסטית של האיגוד הכלכלי (בולשביקים), קומוניסטיצ'סקאיה הרוסית רוסיה וסובוזה, או Vsesoyuznaya Kommunisticheskaya Partiya (בולשביקוב), המפלגה הפוליטית הגדולה של רוסיה וברית המועצות מהמהפכה הרוסית באוקטובר 1917 עד 1991.

החוק הסובייטי: חוק הכפוף למפלגה הקומוניסטית

לא כולל את התקופה הקצרה של ניסויים בביזור בתקופת חרושצ'וב, מתקופת המהפכה ועד לתקופת גורבצ'וב

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות קמה מהאגף הבולשביקי של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (RSDWP). הבולשביקים, שאורגנו בשנת 1903, הובלו על ידי ולדימיר הראשון. לנין, והם טענו לארגון ממושמע היטב של מהפכנים מקצועיים שנשלטו על ידי מרכזיות דמוקרטית והוקדשו להשגת הדיקטטורה של הפרולטריון. בשנת 1917 הם פורצו רשמית עם הימין, או מנשביק, האגף של ה- RSDWP. בשנת 1918, כשהבולשביקים הפכו למפלגה השלטת ברוסיה, הם שינו את שם הארגון שלהם למפלגה הקומוניסטית הרוסית; היא נקראה שם למפלגה הקומוניסטית של האיחוד הכללי בשנת 1925 לאחר הקמת ברית המועצות ולבסוף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשנת 1952.

המפלגה הקומוניסטית קמה בהתנגדות הן לקפיטליזם והן לסוציאליסטים של האינטרנציונל השני שתמכו בממשלותיהם הקפיטליסטיות במלחמת העולם הראשונה. השם קומוניסט נלקח במיוחד כדי להבדיל את חסידיו של לנין ברוסיה ומחוצה לה לבין סוציאליסטים כאלה.

לאחר ניצחונם במלחמת האזרחים הרוסית (20-18-20), הקומוניסטים הסובייטים נהגו במדיניות זהירה של קפיטליזם מוגבל במהלך התוכנית הכלכלית החדשה עד מותו של לנין בשנת 1924. אז עבר המזכיר הכללי החזק ג'וזף סטאלין ומנהיגיו סביבו להניח את הנהגת המפלגה. חבורת סטאלין הביסה בקלות מנהיגים יריבים כמו ליאון טרוצקי, גריגורי זינובייב ולב קמנייב. ואז, בסוף שנות העשרים, התעוררה האופוזיציה מבעלת בריתו של סטלין, ניקולאי בוכרין, למדיניות התיעוש והקולקטיביזציה המהירה. סטלין חיסל את בוכרין מההנהגה בשנת 1929 וביקש למגר את שאריות האופוזיציה האחרונות בתוך המפלגה על ידי השקת הטיהור הגדול (1934–38), בו אלפים רבים ממתנגדיו האמיתיים או הניחו כי הוצאו להורג כבוגדים ומיליונים נוספים נכלאו או נשלח למחנות עבודות כפייה. בשנותיו של סטלין בשלטון גודל המפלגה התרחב מכ -470,000 חברים (1924) לכמה מיליון משנות השלושים ואילך. לאחר הניצחון במלחמת העולם השנייה, לא עמד סטלין בפני אתגרים נוספים במפלגה, אך אי שביעות רצון מעריצותו ושרירותיותו הרוח בקרב הנהגת המפלגה. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953, ניקיטה חרושצ'וב החל בעלייה מהירה ובשנת 1956 דחה את העודפים העריציים של סטלין ב"נאום הסוד "המפורסם שלו בקונגרס המפלגה העשרים. בשנה שלאחר מכן הוא ניצח בהחלטיות את יריביו ויאצ'סלב מולוטוב, ג'ורג'י מלנקוב ואחרים מ"הקבוצה האנטי מפלגתית "והפך למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. חרושצ'וב סיים את התרגול של טיהור עקוב מדם של חברות המפלגה, אך שלטונו האימפולסיבי עורר חוסר שביעות רצון בקרב מנהיגי המפלגה האחרים, שהדיחו אותו בשנת 1964. ליאוניד ברז'נייב הצליח אותו והיה מזכ"ל עד מותו בשנת 1982, כשהוא בתורו הצליח על ידי יורי אנדרופוב. לאחר מותו של אנדרופוב בשנת 1984 הפך קונסטנטין צ'רנקו למנהיג המפלגה, ואחרי מותו של צ'רנקו בשנת 1985, המנהיגות הלכה למיכאיל גורבצ'וב, שניסה לעשות ליברליזציה ולדמוקרטיזציה של המפלגה, ובמידה רבה יותר, לברית המועצות.

בינלאומי CPSU שלטה באינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן) ויורשו, הקומינפורם, משנות העשרים ואילך. אולם עצם התפשטותם והצלחתם של מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הביאו אתגרים להגמוניה של ה- CPSU, תחילה מהיוגוסלבים בשנת 1948 ואחר כך מהסינים בסוף שנות החמישים ותחילת שנות ה -60. CPSU המשיכה לשמש כמודל למדינות השולטות בסובייטים במזרח אירופה, אולם עד 1989, אז המפלגות הקומוניסטיות של מזרח אירופה התפרקו או הפכו את עצמן למפלגות סוציאליסטיות (או סוציאל-דמוקרטיות) בסגנון מערבי.

משנת 1918 ועד שנות השמונים הייתה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מפלגת שלטון מונוליטית, מונופוליסטית ששלטה בחיים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של ברית המועצות. החוקה ותעודות משפטיות אחרות אשר כביכול הורתו והסדירו את ממשלת ברית המועצות האיחוד היה למעשה כפוף למדיניות ה- CPSU והנהגתו. מבחינה חוקתית, ממשלת ברית המועצות ו- CPSU היו גופים נפרדים, אך כמעט כל נציגי הממשל הגבוה היו חברים במפלגה, ומערכת זו של שילוב חברות כפול בגופים מפלגתיים וממשלתיים היא שאפשרה ל- CPSU לקבוע מדיניות ולראות שהיא נאכפת. על ידי הממשלה.

אולם עד 1990, מאמציו של מיכאיל גורבצ'וב לבנות מחדש את כלכלת ברית המועצות ולדמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית שלה, נשחקו הן באחדות ה- CPSU והן באחיזתו המונופוליסטית בשלטון. בשנת 1990 הצביע ה- CPSU לוותר על מונופול הכוח המובטח מבחינה חוקתית ובכך לאפשר למפלגות האופוזיציה לפרוח כחוק בברית המועצות. קיום בחירות חופשיות (ובמקרים מסוימים גם רב מפלגתיים) ברפובליקות האיחוד השונות, האיצו את הירידה בחברות המפלגה ואיפשרו לעריקים משורותיה (כמו בוריס ילצין) לעלות לעמדות כוח בממשלות הרפובליקה.

למרות שינויים אלה המפלגה נותרה המכשול העיקרי לניסיונותיו של גורבצ'וב לרפורמה בכלכלה הסובייטית בקווי שוק חופשי. הפיכה כושלת של קושי הקומוניזם הקומוניסטי נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991 הכפישה את ה- CPSU והאימה מאוד את שקיעתה. בחודשים שלאחר מכן המפלגה נשללה מנכסיה הפיזיים; שליטתה בממשלה הסובייטית, סוכנויות ביטחון פנים וכוחות מזוינים נשברה; ופעילות המפלגה הופסקה. פירוק ברית המועצות ב- 25 בדצמבר 1991 לקבוצה של רפובליקות ריבוניות בראשות ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי סימנו את מותו הרשמי של ה- CPSU, אם כי חברי המפלגה לשעבר שמרו על חלק גדול משליטתם על קבלת ההחלטות הכלכליות והפוליטיות ברפובליקות החדשות.

היחידה הבסיסית של ה- CPSU הייתה ארגון המפלגה הראשית, שהיה תכונה בכל המפעלים, משרדי הממשלה, בתי הספר, והמשקים הקיבוציים ובכל גוף אחר בעל חשיבות כלשהי. בגודל השיא של המפלגה בראשית שנות השמונים היו כ -390,000 ארגוני מפלגה ראשוניים, ומעל הרמה הנמוכה ביותר הזו היו ועדות מחוזיות, עיריות, אזוריות ורפובליקות. בשיאו היו ב- CPSU כ -19 מיליון חברים.

באופן כללי, הגוף העליון ב- CPSU היה קונגרס המפלגה, אשר נפגש בדרך כלל כל חמש שנים והשתתפו בו כמה אלפי צירים. קונגרס המפלגה בחר באופן רשמי את 300 חברי הוועד המרכזי של ה- CPSU, שנפגשו לפחות פעמיים בשנה כדי לבצע את עבודת המפלגה בין הקונגרסים. בתורו בחר המרכז המרכזי את חברי ועדות המפלגה השונות, שתיים מהן, הפוליטביורו והמזכירות, היו מרכזי הכוח והסמכות האולטימטיביים בברית המועצות. הפוליטביורו, עם כ -24 חברים מלאים, היה הגוף העוסק במדיניות המדיניות העליונה במדינה והפעיל כוח על כל היבט של מדיניות ציבורית, פנים וחוץ כאחד. המזכירות הייתה אחראית על העבודה המנהלית השוטפת של מכונת המסיבות. החברות בגופים אלה, אף שנקבעה באופן רשמי על ידי הוועד המרכזי, הייתה למעשה הנצחת עצמית ונקבעה ברובה על ידי חברי הגופים עצמם.

מגרש האימונים של המועמדים העתידיים וחברי המפלגה היה ליגת הנוער הקומוניסטית של אוניברסיטת לנין, המכונה "קומסומול". הפרסומים העיקריים של המפלגה היו העיתון היומי פרבדה והעיתון התיאורטי החודשי קומוניסט.