דרמטית יוונית של יוריפידס

יוריפידס, (יליד כ 484 לפנה"ס, אתונה [יוון] - נפטר 406, מקדוניה), האחרון מבין שלושת הדרמטרים הטרגיים הגדולים של אתונה, בעקבות אשילוס וסופוקלס.

חיים וקריירה

אפשר לשחזר רק את הביוגרפיה הרושמת ביותר של יוריפידס. שמה של אמו היה קלייטו; שמו של אביו היה Mnesarchus או Mnesarchides. מסורת אחת קובעת שאמו הייתה בירקנית שמכרה עשבי תיבול בשוק. אריסטופנס התבדח על כך בקומדיה אחרי קומדיה; אך ישנן עדויות עקיפות טובות יותר לכך שאוריפידס הגיעה ממשפחה אמידה. יוריפידס זכה לראשונה בכבוד שנבחר להתמודד בפסטיבל הדרמטי בשנת 455, והוא זכה בניצחונו הראשון בשנת 441. יוריפידס עזב את אתונה לתמיד בשנת 408, בה נענה להזמנה מאת ארצ'לאוס, מלך מקדוניה. הוא נפטר במקדוניה בשנת 406.

פעילותו הציבורית היחידה הידועה של יוריפידס הייתה שירותו במשימה דיפלומטית לסירקוזה בסיציליה. עם זאת, הוא התעניין בלהט ברעיונות והיה בעל ספרייה גדולה. אומרים שהוא קשר עם פרוטגורס, אנקסגורס וסופיסטים ופילוסופים-מדענים אחרים. היכרותו עם רעיונות חדשים הביאה לו אי שקט ולא שכנוע, ויחסו התלבטתי לדת היוונית המסורתית בא לידי ביטוי בכמה מהמחזות שלו. על חייו הפרטיים של יוריפידס, מעט ניתן לומר. מאוחר יותר המסורת המציאה עבורו חיי נישואין הרת אסון להפליא. ידוע שהיה לו אשה בשם מליטו והוליד שלושה בנים. אחד מאלה היה של משורר והפיק את הבאצ'נטים לאחר מות אביו. יתכן שהוא גם השלים את המחזה הלא מוגמר של אביו איפיגניה באוליס.

הקדמונים ידעו על 92 הצגות שהולחנו על ידי יוריפידס. תשע-עשרה מחזות קיימים, אם כלול אחת מחברות המחלוקת. בארבעה פסטיבלים בלבד הוענק יוריפידס את הפרס הראשון - הרביעי לאחר המוות, עבור הטטרלוגיה שכללה Bacchants ו- Iphigenia באוליס. מכיוון שסופוקלס זכתה אולי ב 24 ניצחונות, ברור שאוריפידס לא הצליחה יחסית. מה שיותר לעניין הוא שביותר מ- 20 הזדמנויות נבחרה יוריפידס, מבין כל המתמודדים, להיות אחת משלושת הזוכות בפרס השנה. יתרה מזאת, הסדירות בה אריסטופנס נתן לו פארודיות היא הוכחה דיה לכך שעבודותיו של יוריפידס פיקדו על תשומת הלב. לעתים קרובות אומרים שהאכזבה מקבלת המחזות שלו באתונה הייתה אחת הסיבות לעזיבת עיר הולדתו בזקנתו;אך ישנן סיבות אחרות מדוע משורר ותיק עשוי לעזוב את אתונה בשנה ה -23 של מלחמת פלופונסיה.

Dramatic and literary achievements

Euripides’ plays exhibit his iconoclastic, rationalizing attitude toward both religious belief and the ancient legends and myths that formed the traditional subject matter for Greek drama. These legends seem to have been for him a mere collection of stories without any particular authority. He also apparently rejected the gods of Homeric theology, whom he frequently depicts as irrational, petulant, and singularly uninterested in meting out “divine justice.” That the gods are so often presented on the stage by Euripides is partly due to their convenience as a source of information that could not otherwise be made available to the audience.

Given this attitude of sophisticated doubt on his part, Euripides invents protagonists who are quite different from the larger-than-life characters drawn with such conviction by Aeschylus and Sophocles. They are, for the most part, commonplace, down-to-earth men and women who have all the flaws and vulnerabilities ordinarily associated with human beings. Furthermore, Euripides makes his characters express the doubts, the problems and controversies, and in general the ideas and feelings of his own time. They sometimes even take time off from the dramatic action to debate each other on matters of current philosophical or social interest.

Euripides differed from Aeschylus and Sophocles in making his characters’ tragic fates stem almost entirely from their own flawed natures and uncontrolled passions. Chance, disorder, and human irrationality and immorality frequently result not in an eventual reconciliation or moral resolution but in apparently meaningless suffering that is looked upon with indifference by the gods. The power of this type of drama lies in the frightening and ghastly situations it creates and in the melodramatic, even sensational, emotional effects of its characters’ tragic crises.

Given this strong strain of psychological realism, Euripides shows moments of brilliant insight into his characters, especially in scenes of love and madness. His depictions of women deserve particular attention; it is easy to extract from his plays a long list of heroines who are fierce, treacherous, or adulterous, or all three at once. Misogyny is altogether too simple an explanation here, although Euripides’ reputation in his own day was that of a woman hater, and a play by Aristophanes, Women at the Thesmophoria, comically depicts the indignation of the Athenian women at their portrayal by Euripides.

The chief structural peculiarities of Euripides’ plays are his use of prologues and of the providential appearance of a god (deus ex machina) at the play’s end. Almost all of the plays start with a monologue that is in effect a bare chronicle explaining the situation and characters with which the action begins. Similarly, the god’s epilogue at the end of the play serves to reveal the future fortunes of the characters. This latter device has been criticized as clumsy or artificial by modern authorities, but it was presumably more palatable to the audiences of Euripides’ own time. Another striking feature of his plays is that over time Euripides found less and less use for the chorus; in his successive works it tends to grow detached from the dramatic action.

The word habitually used in antiquity to describe Euripides’ ordinary style of dramatic speech is lalia (“chatter”), alluding probably both to its comparatively light weight and to the volubility of his characters of all classes. Notwithstanding this, Euripides’ lyrics at times have considerable charm and sweetness. In the works written after 415 bc his lyrics underwent a change, becoming more emotional and luxuriant. At its worst this style is hardly distinguishable from Aristophanes’ parody of it in his comedy Frogs, but where frenzied emotion is appropriate, as in the tragedy Bacchants, Euripides’ songs are unsurpassed in their power and beauty.

During the last decade of his career Euripides began to write “tragedies” that might actually be called romantic dramas, or tragicomedies with happy endings. These plays have a highly organized structure leading to a recognition scene in which the discovery of a character’s true identity produces a complete change in the situation, and in general a happy one. Extant plays in this style include Ion, Iphigenia Among the Taurians, and Helen. Plays of the tragicomedy type seem to anticipate the New Comedy of the 4th century bc.

The fame and popularity of Euripides eclipsed that of Aeschylus and Sophocles in the cosmopolitan Hellenistic period. The austere, lofty, essentially political and “religious” tragedy of Aeschylus and Sophocles had less appeal than that of Euripides, with its more accessible realism and its obviously emotional, even sensational, effects. Euripides thus became the most popular of the three for revivals of his plays in later antiquity; this is probably why at least 18 of his plays have survived compared to seven each for Aeschylus and Sophocles, and why the extant fragmentary quotations from his works are more numerous than those of Aeschylus and Sophocles put together.