אמנות ריאליזם

ריאליזם, באומנויות, התיאור המדויק, המפורט, הבלתי ממוסגר של הטבע או החיים העכשוויים. הריאליזם דוחה אידיאליזציה דמיונית לטובת התבוננות מקרוב במראה החיצוני. ככאלה, הריאליזם במובנו הרחב כלל זרמים אמנותיים רבים בתרבויות שונות. באמנות החזותית, למשל, ניתן למצוא ריאליזם בפסלים יוונים הלניסטיים קדומים המציגים במדויק מתאגרפים ונשים מבוגרות. עבודותיהם של ציירים מן המאה ה -17 כמו קרוואג'ו, ציירי הז'אנר ההולנדי, הציירים הספרדים ז'וזה דה ריבירה, דייגו ולזקז ופרנסיסקו דה זורבאן, והאחים לה ניין בצרפת הם ריאליסטים. עבודותיהם של הרומנים האנגלים מהמאה ה -18 דניאל דפו, הנרי פילדינג וטוביאס סמולט עשויים להיקרא גם ריאליסטיים.

עם זאת, הריאליזם לא אומץ במודע כתוכנית אסתטית עד אמצע המאה ה -19 בצרפת. אכן ניתן לראות בריאליזם מגמה עיקרית ברומנים וציורים צרפתיים בין 1850 ל- 1880. אחת ההופעות הראשונות של המונח ריאליזם הייתה ב- Mercure français du XIX ^e siècle בשנת 1826, שבה משתמשים במילה לתיאור דוקטרינה המבוססת לא על חיקוי הישגים אמנותיים בעבר אלא על התיאור האמיתי והמדויק של הדגמים שהטבע והחיים העכשוויים מציעים לאמן. חסידי הריאליזם הצרפתים היו מוסכמים בדחייתם את המלאכותיות הן של הקלאסיקה והרומנטיקה הן של האקדמיות והן על הצורך בעידן יצירת אמנות אפקטיבית. הם ניסו להציג את חייהם, את המראם, את הבעיות, את מנהגיהם ואת מוסריהם של בני המעמד הבינוני והתחתון, של הלא-יוצאי דופן, הרגיל, הצנוע, והלא מעוטר. אכן, הם מציבים את עצמם באופן מצפוני לשכפל את כל ההיבטים שהתעלמו עד כה מהווי החיים והחברה העכשוויים - עמדותיהם הנפשיות, הגדרותיהם הגופניות ותנאי החומר.

הריאליזם הומרץ על ידי מספר התפתחויות אינטלקטואליות במחצית הראשונה של המאה ה -19. בין אלה היו התנועה האנטי-רומנטית בגרמניה, עם דגשתה על האדם הפשוט כנושא אמנותי; הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קרט, בה הודגשה חשיבותה של הסוציולוגיה כחקר המדע המדעי של החברה; עליית העיתונאות המקצועית, עם התיעוד המדויק והלא מבולבל של אירועים אקטואליים; ופיתוח הצילום, עם יכולתו לשחזר באופן מכני הופעות חזותיות ברמת דיוק קיצונית. כל ההתפתחויות הללו עוררו עניין ברישום מדויק של החיים והחברה העכשווית.

ציור

גוסטב קורבה היה האמן הראשון שהכריז ומתרגל באופן מודע את האסתטיקה הריאליסטית. לאחר שבד האולפני שלו (1854–55) נדחה על ידי האוניברסיל התערוכה משנת 1855, הציג אותו האמן ויצירות אחרות תחת התווית "ריאליזם, ג. קורבה" בביתן שהוקם במיוחד. קורבה התנגד נחרצות לאידיאליזציה באמנותו, והוא הפציר באמנים אחרים להפוך את השגרה והעכשווית למוקד האמנות שלהם. הוא ראה את התיאור הגלוי של סצינות מחיי היומיום כאמנות דמוקרטית באמת. ציורים כמו קבורתו באורננס (1849) ושוברי האבן (1849) שהציג בסלון בשנת 1850–51, כבר הזדעזעו את הציבור ואת המבקרים מהעובדה הכנה והבלתי מעוטרת איתם הם מתארים איכרים צנועים ו פועלים. העובדה שקורבה לא האדיר את איכריו אלא הציג אותם באומץ ובחריפות יצרה תגובה אלימה בעולם האמנות.

הסגנון ונושא עבודתו של קורבה נבנו על קרקע שכבר נשברו על ידי ציירי בית הספר ברביזון. תיאודור רוסו, צ'רלס-פרנסואה דוביני, ז'אן פרנסואה דוחן ואחרים בראשית שנות השלושים של המאה ה -19 התיישבו בכפר הצרפתי ברביזון במטרה לשחזר נאמנה את האופי המקומי של הנוף. למרות שלכל צייר של ברביזון היה סגנון משלו ואינטרסים ספציפיים, כולם הדגישו בעבודותיהם את ההיבטים הפשוטים והרגילים ולא את ההיבטים הגרנדיוזיים והמונומנטליים של הטבע. הם פנו מהציור המלודרמטי וציירו צורות מוצקות ומפורטות שהיו תוצאה של התבוננות מקרוב. ביצירות כמו "ווינוואר" (1848), מילאט היה אחד האמנים הראשונים שהציגו עובדי איכרים עם פאר ומונומנטליות שהיו עד כה שמורים לאנשים חשובים יותר.

אמן צרפתי מרכזי נוסף שקשור לעתים קרובות למסורת הריאליסטית, הונורה דומייה, צייר קריקטורות סאטיריות של החברה והפוליטיקה הצרפתית. הוא מצא את גיבוריו וגיבורות מעמד הפועלים ואת עורכי דיניו הרשעים והפוליטיקאים בשכונות העוני והרחובות של פריז. כמו קורבה, הוא היה דמוקרט נלהב, והוא השתמש במיומנותו כקריקטוריסט ישירות בשירות מטרות פוליטיות. דאומייר השתמש בסגנון לינארי אנרגטי, הדגיש באומץ פרט ריאליסטי, וטיפול כמעט פיסולי בצורה כדי לבקר את חוסר המוסריות והכיעור שראה בחברה הצרפתית.

ריאליזם ציורי מחוץ לצרפת היה מיוצג בצורה הטובה ביותר במאה ה -19 בארצות הברית. שם, ציורים עוצמתיים ואקספרסיביים של ווינסלו הומר של נושאים ימיים ודיוקנאותיו של תומס אקינס, סצינות שייט ויצירות אחרות הינן רשומות גלויות, לא סנטימנטליות ותצפיות חריפות על החיים העכשוויים.

הריאליזם היה זרם מובהק באמנות של המאה העשרים ובדרך כלל נבע מרצונם של אמנים להציג השקפות כנות, מחפשות וחסרות מימוש של חיי היומיום, או מניסיונותיהם להשתמש באמנות ככלי לביקורת חברתית ופוליטית. הסצינות המחוספסות והמרושמות, כמעט עיתונאיות, של החיים האורבניים התפרים של קבוצת הציירים האמריקאים הידועים בכינוי השמונה נופלים בקטגוריה הקודמת. תנועת האמנות הגרמנית הידועה בשם Neue Sachlichkeit (אובייקטיביות חדשה), לעומת זאת, פעלה בסגנון ריאליסטי כדי לבטא את הציניות ואת ההתפכחות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה בגרמניה. תנועת תקופת השפל, המכונה ריאליזם חברתי, אימצה ריאליזם קשה וישיר באופן דומה בתיאוריה של העוולות והרעות של החברה האמריקאית באותה תקופה.

הריאליזם הסוציאליסטי, שהיה האסתטיקה המרקסיסטית הממומנת רשמית בברית המועצות מראשית שנות השלושים ועד לפירוק המדינה ההיא ב -1991, למעשה לא היה קשור כמעט לריאליזם, אף שהתיימר להיות מראה חיים נאמנה ואובייקטיבית. "אמיתותה" נדרשה כדי לשרת את האידיאולוגיה ואת הצרכים התעמוליים של המדינה. ריאליזם סוציאליסטי השתמש בדרך כלל בטכניקות של אידיאליזציה נטורליסטית כדי ליצור דיוקנאות של עובדים ומהנדסים חסרי פשר, שהיו דומים זה לזה הן בפוזיטיביזם ההרואי והן בחוסר אמינותם האמיתית.