שפות ודת
השפה הרשמית של איחוד האמירויות הערביות היא ערבית. ערבית סטנדרטית מודרנית נלמדת בבתי ספר, ורוב האמירויות הילידיות דוברות ניב של ערבית במפרץ הדומה בדרך כלל לזו המדוברת במדינות הסביבה. מספר שפות מדוברות בקרב קהילת הגולים, כולל ניבים שונים של פשטו, הינדי, בלוצ'י ופרסי. אנגלית מדוברת גם היא רחבה.
כשלוש חמישיות מהאוכלוסייה הוא מוסלמי, מתוכם בערך ארבע חמישיות שייכות לסניף האסלאם הסוני; מיעוטים שיעיים קיימים בדובאי ובשרג'ה. ישנם גם מספר קטן אך גדל והולך של נוצרים והינדים במדינה.
דפוסי התיישבות ומגמות דמוגרפיות
אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות מתרכזת בעיקר בערים לאורך שני החופים, אם כי יישוב נווה המדבר הפנימי של אל-עין צמח גם הוא למרכז אוכלוסין מרכזי. למספר אמירות יש מצרכים בתוך אמירות אחרות.
שיעור הילודה של הפדרציה הוא מהנמוכים מבין מדינות המפרץ הפרסי, ושיעור תמותת התינוקות ירד משמעותית. בגלל המספר הגדול של עובדים זרים, יותר משני שליש מהאוכלוסייה הם גברים ויותר משלושה רבעים מהאוכלוסייה הם בני פחות מ 45 שנים. שיעור התמותה במדינה נמצא הרבה מתחת לממוצע העולמי ותוחלת החיים הממוצעת היא כ 79- שנים. הגורמים העיקריים למוות הם מחלות לב וכלי דם, תאונות והרעלות וסרטן.
כלכלה
כלכלת הפדרציה נשלטת על ידי הנפט המיוצר בעיקר באמירות אבו דאבי. אבו דאבי, העשיר ביותר בנסיכות, מכיל את אחד הריכוזים הגדולים ביותר של מאגרי הנפט המוכחים בעולם ותורם חלק ניכר מהתקציב הלאומי. אמירות דובאי, שכלכלתה מרוכזת יותר בעסקים מאשר בנפט, משמשת כמוקד מסחרי ופיננסי לאזור ומובילה את המדינה בגיוון כלכלי.
חקלאות ודיג
הייצור החקלאי - שבמרכזו ברובם בשאירות של ראס אל-ח'יימה ואל-פוג'יירה, בשני מצפות אג'מאן ובאל-עין - התרחב במידה ניכרת באמצעות השימוש המוגבר בבארות ומשאבות כדי לספק מים להשקיה. עם זאת, החקלאות תורמת רק חלק קטן מהמוצר המקומי הגולמי (תוצר) ומעסיקה פחות מעשירית מכוח העבודה. תמרים הם יבול עיקרי, כמו גם עגבניות, מלפפונים וחצילים, ואיחוד האמירויות כמעט מספיקה עצמית בייצור פירות וירקות. המדינה גם מייצרת מספיק ביצים, עופות, דגים ומוצרי חלב כדי לענות על צרכיה שלה, אך עליה לייבא את מרבית המזונות האחרים, ובמיוחד דגנים. מרכז המחקר לאדמות צחיחים באל-יין עורך ניסויים בגידול גידולים בסביבה מדברית. מרבית הדיג המסחרי מתרכז באום אל-קייוויין, ובאמירות יש אחד מגזרי הדייג הגדולים בעולם הערבי.
משאבים וכוח
נפט התגלה באבו דאבי בשנת 1958, וממשלת אותה אמירות היא בעלת שליטה בכל החברות המייצרות נפט בפדרציה באמצעות חברת הנפט הלאומית אבו דאבי (ADNOC). אבו דאבי אחראי לכ- 95 אחוז מייצור הנפט במדינה, וייצור נפט וגז טבעי תורם כשליש מהתמ"ג של המדינה, אף על פי שתחום הנפט והגז מעסיק רק חלק זעיר מכוח העבודה. הוויתורים הנפטיים הגדולים ביותר מוחזקים על ידי חברת בת של ADNOC, חברת הפעלה הימית אבו דאבי (ADMA-OPCO), הנמצאת בבעלות חלקית על ידי אינטרסים בריטים, צרפתים ויפנים. אחד השדות העיקריים מהחוף ממוקם באום אל-ששיף. התחום הימי של אל-בונדוק משותף לקטאר השכנה אך מופעל על ידי ADMA-OPCO. קונסורציום יפני מפעיל אסדת חוף בחברת אל-מובארז, ויתורים מחוץ לחוף מוחזקים על ידי חברות אמריקאיות. הוויתורים על נפט בים מוחזקים על ידי חברת ADNOC אחרת, חברת אבו דאבי לתפעול נפט בחוף, שהיא גם בבעלות חלקית של אינטרסים אמריקאים, צרפתים, יפניים ובריטים. ויתורים אחרים מוחזקים גם על ידי חברות יפניות.
ייצור הנפט בדובאי החל בשנת 1969. ישנם שדות נפט לחוף הים ב ḤAql Fatḥ, Fallah ו- Rāshid. האמירות שמרה מזמן על שליטה בשדות הנפט שלה ולקחה שליטה מלאה בייצור הנפט בשנת 2007. בשיאה ייצרה דובאי כשליש מתפוקת הנפט במדינה. עם זאת, הייצור דעך לכמות זניחה ככל שהאמירות גוונה את כלכלתה. שארג'ה החל לייצר נפט בשנת 1974; שדה אחר, שמניב בעיקר גז טבעי, התגלה שש שנים לאחר מכן. בשנת 1984 החלה ייצור נפט מחופו של ראס אל-ח'יימה שבמפרץ הפרסי.
מאגרי הגז הטבעי של הפדרציה הם מהגדולים בעולם, ורוב השדות נמצאים באבו דאבי. בסוף שנות התשעים החלו איחוד האמירויות הערביות להשקיע רבות בפיתוח תחום הגז הטבעי שלה, הן לייצוא והן לפטירת תחנות כוח תרמיות מקומיות.
מכיוון שהיא מסתמכת על טכנולוגיות עתירות אנרגיה כמו התפלת מים ומיזוג אוויר ומכיוון שסבסוד על דלק עודד שימוש בזבזני אנרגיה, לאיחוד האמירויות יש אחד השיעורים הגבוהים ביותר בעולם לנפש בצריכת אנרגיה. למרות עתודות הפחמימנים הגדולות שלה, הביקוש המקומי הגובר במהירות מונע על ידי גידול האוכלוסייה והתיעוש בעשור הראשון של המאה ה -21 אילץ את האמירות לייבא גז טבעי ולמשוך עתודות נפט בשבריר ממחיר הייצוא.
כדי לשמור על ייצור פחמימנים עתידי, החל הפדרציה לחקור מקורות אחרים לאנרגיה ביתית. ב -2009 חוזו האמירות עם חברת החשמל הקוריאנית לבנות ארבעה כורים גרעיניים במדינה עד 2020. אבו דאבי ודובאי החלו גם הם להשקיע באנרגיה מתחדשת. בשנת 2013 פתח אבו דאבי את מה שהיה באותה עת אחד מתחנות הכוח הסולאריות הגדולות בעולם, מתקן של 100 מגה וואט המסוגל להפעיל עד 20,000 בתים.
ייצור
האמירות ניסו לגוון את כלכלתן כדי להימנע מתלות מוחלטת בנפט, והייצור מילא תפקיד משמעותי במאמץ זה. מתחם תעשייה פטרוכימית הוקם באל-רווווייס, 225 ק"מ (225 ק"מ) מדרום-מערב לעיר אבו דאבי, ובו בית זיקוק לנפט, מפעל לקצירת גז ומתקן אמוניה ואוריאה. הכנסות דובאי הושקעו בפרויקטים כמו מזח יבש ומרכז סחר; שדה התעופה הראשון שלו הורחב בשנות האלפיים, ואילו שדה תעופה שני הוקם בסמוך לנמל ג'בל עלי, ובנו מלונות נוספים, כולל בורג 'אל-אראב הערבי ("מגדל הערבים"), שנפתח בסוף. שנות התשעים. גורד השחקים בורג 'ח'ליפה ("מגדל ח'ליפה") בעיר דובאי הפך למבנה הגבוה בעולם ולמבנה העומד בראשו כשנפתח בשנת 2010. שרג'ה בנה מפעל צמנט, מפעל לצינורות פלסטיק ומפעלי צבע. התעשייה מהווה פחות מעשירית מהתמ"ג במדינה בסך הכל.
